ביקורת ספרותית על הטבח מאת הארי קרסינג
ספר מעולה

---

הספר "הטבח" הוא ספר מיוחד מאוד. ראשית, הפורמט והעיצוב הנקיים ממניירות (סופסוף ספר בן פחות מ-400 עמוד!) החלוקה לפרקים קצרצרים ובקיצור - ספר שלא עושה חיים קשים לקורא. גם התרגום נהדר (מאנגלית: תומר בן אהרון), אבל העיקר פה הוא התוכן. והתוכן מובא גם הוא בצורה פיוטית וברורה, מהלך אחרי מהלך, דיאלוג אחרי דיאלוג, בלי התפלפלויות, מהפתיחה המסתורית ועד לסוף המפתיע וצפוי בו בזמן.

הספר מספר על טבח (או שמא הכל רק הצגה?) בשם קונרד המגיע לעיירה בשם קוב. הוא בונה את דרכו למעלה בדרך לכאורה בלתי-מתאמצת, כנגזרת של אופיו הסוחף והכריזמה שהוא מפגין, אך סימן שאלה גדול מתנוסס מעל המהלכים הלכאורה בלתי-מתוכננים הללו. כמעט כל מי שפוגש בו מאבד את יכולת החשיבה העצמאית שלו ומתחיל לפעול לקידום מטרותיו של קונרד במקום לטובת האינטרסים שלו-עצמו. כאשר קמים לקונרד מתנגדים, קונרד מטפל בהם כך שהמפקפקים הבאים יחששו להביע דעתם. קונרד הוא עריץ, אך עריץ מתוחכם שגורם לסובביו לסור למרותו במוטיבציית-יתר ובשמחת חיים, כשהם בטוחים שהם בעצם מגשימים את עצמם ואת חלומותיהם.

קריאה מחודשת בעמודים הפותחים את הספר מגלה שקונרד סימן את המטרה שלו לא במערכה הראשונה, אלא כבר באוברטורה. רזה ושדוף, נטול משפחה ושורשים, הוא מגיע לטירת פרומיננס ומנסה להכנס לתוכה. הוא נתקל במחסומים המונעים ממנו להגיע אל הטירה, אך היא שובה אותו בקסמיה והוא מחליט לתשאל את תושבי העיירה כדי לפצח את צופנה. ואכן כך הוא עושה, ושום פרט לא חומק ממנו. בסדרה של מהלכים טקטיים חכמים, כושר משחק ויכולת להביע אמפטיה מזוייפת הוא חותר לעבר השגת המטרה.

לקונרד ודרכי פעולתו אפשר לערוך אינספור הקבלות ולהסיק מהן מסקנות מרובות. כל קורא נתקל בחייו בקונרדים שכאלה. אנחנו מכירים אותם מעולם הפוליטיקה, הצבא, ההיסטוריה. הם מובילי מדינות, מנהיגי כתות, מנהלי חברות, ראשי עיריה, בוסים. כאלה שנדמים גדולים ממה שהם באמת, ושהאמת בפיהם נכונה יותר. הם יודעים לבטא את רעיונותיהם בצורה חדה וחותכת, להקסים, להפעיל אנשים בלי לעורר התנגדות ולשתול רעיונות בראשם כך שיחשבו שהרעיון בא מתוכם. אנשים כאלה, כפי שקונרד מוכיח, יכולים לאייש עמדה זוטרה ולהפוך את הצלחת על פיה כך שהבוסים נהיים שכירים שלהם. גם הספר "כמעיין המתגבר" מאת איין ראנד עוסק בטיפוס כזה, אבל בצורה טרחנית ומעיקה בעיני. העיסוק של "הטבח" בקונרד הוא נקי וצלול, מטרות מסומנות ומושגות, התנגדויות מדוכאות, כולם זוקפים את אושרם לזכות קונרד.

לעתים הזכיר לי הספר מרכיבים מיצירתם של האחים כהן. האחים כהן חובבים את דמות הפסיכופת הכל-יכול שמהלך קסם והתפעמות על מכריו וצופיו. אחד כזה מככב בתפקיד הרוצח השכיר בסרט "ארץ קשוחה" (המבוסס על הספר "לא ארץ לזקנים" מאת קורמק מק'קארתי), אחדים כאלה מככבים בסדרה פארגו והם אלה שמעניקים לסדרה את הטוויסט הסרקסטי האפייני. קונרד שלנו מפגין פסיכופתיה ויכולת לתעל את רגשותיהם של אחרים כדי להשיג את מטרותיו, מבלי לחוש שמץ מהרגשות המתבקשות מכך (רגשות אשם, נקיפות מצפון, מוסר, רחמים). הסיפור של קונרד הוא לא סיפור כפשוטו, אלא משל להתנהלות אנושית ומניפולציה פסיכולוגית שאת תוצאותיה אנחנו חווים יום-יום.

» ביקורות נוספות של זוהר
» ביקורות נוספות על הטבח