“Wow מזמן לא אחזו ידיי ספר בכריכה קשה! היות ולקורא הכריכה היא המפגש הראשון עם הספר, אני לא אוכל להתחיל לסקור את הספר, מבלי להתייחס לכריכה המושקעת. שאפו! איזה יופי של עיצוב מקסים ומושקע. יישר כוח למעצב: צבי פלדמן! בסוף הספר מצורפת מעטפה, ובה צילום מהמאמר שפורסם בעיתוןL'aurore" ", המפרט את השתלשלותו של משפט דרייפוס ולקחיו. הספר מתחיל במכתב נוקב שנשלח על ידי אמיל זולא לנשיא פליקס פור”

“ז'אן דזאר היה נקרא היום צעיר - הוא בן 28 - אבל ב 1914 השנה בה הוא מספר את סיפורו - הוא נחשב לעומד על סף גיל העמידה המכובד. הוא חי בדירת חדר בפאריז, מחלק את ימיו בין ימות החול - בהם הוא פקיד ממשלתי העוסק במסמכים בנהלים קבועים מראש, ללא חידוש והתרגשות, ללא יצירה משלו. את ארוחותיו הוא סועד במסעדה זולה קבועה, ומזמין תמיד את אותה מנה (אחרי עיון מדוקדק בתפריט...) - לבין ימי א' שלו שהם ימי הפנאי בימי א'”

“את הספר הלז קניתי ב-13 בינואר, 2018. זאת, בדיוק 120 שנה לאחר פרסום המאמר "אני מאשים" של אמיל זולא בעיתון ל'אורור בצרפת. אל הספר כדאי לגשת קודם לקנקן. עטיפה קשה המכילה בצד הפנימי האחורי מעטפה. במעטפה "צילום" של המאמר המקורי מהעיתון ממש כפי שהופיע 120 שנה קודם לכן. מהודר ויפה. תחילתו של הספרון בתרגום של המאמר בגופן גדול ובטור צר. לאחר מכן סיכום פרשת דרייפוס בכמה עשרות עמודים ולבסוף, לסיכום, ציר הז”

“יצירה קסומה. מבלי להרחיב מדי כדי להשאיר גם לקוראים למה לצפות. זאן דזר מתאר את שגרת יומו הרוטינית והמשעממת כפי שהוא רואה אותה, בכל כך הרבה יופי וחן. כך שהנני תמהה היכן אני במאה הקודמת או במאה הנוכחית. מצאתי את עצמי מתלהבת משגרת יומו, מלבד המשרד גם בנקודות מפגש נוספות, בתי הקפה, המספרה. התיאור הינו קסום, הרמוני כמו תפיסת רגע במצלמה. לפעמים שאלתי את עצמי, אם אני נמצאת במאה הקודמת או במאה הנוכחית.”

“Wow מזמן לא אחזו ידיי ספר בכריכה קשה! היות ולקורא הכריכה היא המפגש הראשון עם הספר, אני לא אוכל להתחיל לסקור את הספר, מבלי להתייחס לכריכה המושקעת. שאפו! איזה יופי של עיצוב מקסים ומושקע. יישר כוח למעצב: צבי פלדמן! בסוף הספר מצורפת מעטפה, ובה צילום מהמאמר שפורסם בעיתוןL'aurore" ", המפרט את השתלשלותו של משפט דרייפוס ולקחיו. הספר מתחיל במכתב נוקב שנשלח על ידי אמיל זולא לנשיא פליקס פור”

“ז'אן דזאר היה נקרא היום צעיר - הוא בן 28 - אבל ב 1914 השנה בה הוא מספר את סיפורו - הוא נחשב לעומד על סף גיל העמידה המכובד. הוא חי בדירת חדר בפאריז, מחלק את ימיו בין ימות החול - בהם הוא פקיד ממשלתי העוסק במסמכים בנהלים קבועים מראש, ללא חידוש והתרגשות, ללא יצירה משלו. את ארוחותיו הוא סועד במסעדה זולה קבועה, ומזמין תמיד את אותה מנה (אחרי עיון מדוקדק בתפריט...) - לבין ימי א' שלו שהם ימי הפנאי בימי א'”

“את הספר הלז קניתי ב-13 בינואר, 2018. זאת, בדיוק 120 שנה לאחר פרסום המאמר "אני מאשים" של אמיל זולא בעיתון ל'אורור בצרפת. אל הספר כדאי לגשת קודם לקנקן. עטיפה קשה המכילה בצד הפנימי האחורי מעטפה. במעטפה "צילום" של המאמר המקורי מהעיתון ממש כפי שהופיע 120 שנה קודם לכן. מהודר ויפה. תחילתו של הספרון בתרגום של המאמר בגופן גדול ובטור צר. לאחר מכן סיכום פרשת דרייפוס בכמה עשרות עמודים ולבסוף, לסיכום, ציר הז”

“יצירה קסומה. מבלי להרחיב מדי כדי להשאיר גם לקוראים למה לצפות. זאן דזר מתאר את שגרת יומו הרוטינית והמשעממת כפי שהוא רואה אותה, בכל כך הרבה יופי וחן. כך שהנני תמהה היכן אני במאה הקודמת או במאה הנוכחית. מצאתי את עצמי מתלהבת משגרת יומו, מלבד המשרד גם בנקודות מפגש נוספות, בתי הקפה, המספרה. התיאור הינו קסום, הרמוני כמו תפיסת רגע במצלמה. לפעמים שאלתי את עצמי, אם אני נמצאת במאה הקודמת או במאה הנוכחית.”