את הספר הזה, אוקיי, רגע, לא ספר. נובלה. נובלה? מה נובלה? נובלה לא נשמע לכם כמו משהו שבהגדרה שייך לז'אנר ספרותי גבוה? מה ללי צ'יילד ונובלה?
מצד שני - 47 עמודים. סיפור? פרק? נובלה. שיהיה נובלה
אוקיי. נתחיל מחדש. את המוצר הזה תכננתי לרכוש פחות או יותר מהרגע הראשון שבו הורדתי את אפליקציית עברית.
טקסט של לי צ'יילד שבמרכזו ג'ק ריצ'ר, ואי אפשר לקנות בשום פורמט אחר. נו, בשביל זה בדיוק המציאו את האפליקצ

#
גופה של אשה צעירה נמצאת בעיירה במיסיסיפי, סמוך לבסיס צבאי צמוד לעיירה. ריצ'ר, שהוא קצין במשטרה הצבאית נשלח למקום במסווה של נווד(!) כדי לנטר את הלך הרוחות בצד האזרחי של החזית הזו. די מהר מתברר שהאשה הצעירה לא היתה הראשונה שנרצחה במקום ומהר מאד נוספות עוד גופות, עוד דם וכמובן עוד קונספירציות.
נראה כאילו עיירות בארצות הברית חוזרות למודל ה"עיר-מדינה" מהעת העתיקה. הן מתַחְזקות מנגנון פוליטי-לוקאלי

הספר החדש הזה הוא פריקוול ליצירותיו של לי צ'יילד. פריקוול, למי שלא יודע (אוי, איזה כיף להתנשא קצת מעליכם, ידידי הרבים חברי סימניה עם התארים מפה ועד הודעה חדשה במדעי החיים ובמדעים מדוייקים...) היא יצירה ספרותית או קולנועית, המקדימה כרונולוגית יצירות שפורסמו לפניה ומעניקה את הרקע לגיבורים המוכרים. ובכן! ככה נולד ג'ק ריצ'ר. ובמונח נולד אינני מתכוונת לצירי הלידה של אמו הצרפתיה, לחדר הלידה בבסיס צבאי כ

זה לא מדעי ולא רציני לגבש מסקנות גורפות על סמך שני ספרים בלבד, אבל מה איכפת לי? אני לא מדענית ולא רצינית.
אז ככה: האמריקאים הברקליזים לא תמיד סומכים על המשטרה ולכן הם לפעמים לוקחים את החקירה לידיים שלהם. וידיהם הם ידיים של אדם שבזיעת אפיו מביא הביתה לחם. או פיצה. או כל ג'אנק פוד אחר. והבית הוא בית נורמטיבי בפרבר נורמטיבי שבו גרה משפחה נורמטיבית עם ילדים נורמטיביים וחשבון בנק נורמטיבי.
החלום האמ

כשבן משפחה שלך יוצר משהו, מטבע הדברים אתה נוטה להעלות לו נקודות. אם זה היה סתם זר, הייתי אולי מתגוללת עליו, שולפת נשק, מתבוננת דרך הכוונת, ובום, נקודה אדומה בין העיניים, פסע כניסה קטן, פצע יציאה אימתני, חומר מוחי מפוזר וכו'.

כל התיאור שלעיל אמור להיות וירטואלי, כמובן, מין אנלוגיה לביקורת הורסת. אבל צ'יילד הוא בן משפחה (שלי, ושל עוד כמה באתר) אז ניתן לו כמה חבטות שישאירו אותו חסר הכרה ליומיים-ש

אמרו לריצ'ר "אל תחזור".
לא חזר?
חזר.
הוא תמיד חוזר, שלא יהיה לכם ספק.
הוא גם לא אוהב לעשות מה שאומרים לו.
למה לו? אם הייתם בגובה שלו ובכושר שלו, ככה, בלי להתאמן, הייתם נותנים למישהו להגיד לכם מה לעשות?
"מי יתחרט על כך שחזר? הוא, או מישהו אחר?" תוהה הכריכה.
טוב, אתם יודעים את התשובה.
התשובה היא: אנחנו.
הקהל ביציע.
אמרו לו "אל תחזור", חזר. מה יצא מזה?
ספר בינוני.
זה מה שיצא.
לא רע, את

יו"ר מועדון המעריצים של ג'ק ריצ'ר בארץ הקודש, הידועה גם בשמה "אפרתי", אמרה לי תתחילי ב'מחר תמות'. אז התחלתי. הבעיה היא שנראה לי שהתחלתי, ובזאת אסיים.

אפרתי אני אוהבת אותך. יש לך טעם משובח בספרות, ומעבר לכל- הביקורות שלך משובחות, בעיקר אלה שנכתבות על ריצ'ר מיודענו, אבל במקרה הזה באמת שלא הבנתי על מה ההתלהבות.

כנראה שלא נועדתי לקרוא ספרות מתח. אף פעם לא התלהבתי מספרי מתח ופעולה וגם לא מסרטים

יש מין הסכם לא כתוב בין הקורא לבין הסופר שאומר שאם הגיבור הוא עורך דין שמשמש כסניגור והוא מגן על נאשם, אזי הנאשם יימצא זכאי. ואם הגיבור הוא עורך דין שמשמש כתובע, אזי הנאשם יימצא אשם. אחרת – הקורא ירגיש מרומה. כי איפה הסוף הטוב שהוא מצפה למצוא בספר? וסוף טוב לדידו של הקורא היא שהגיבור שלו – עורך הדין או התובע - שאותו הוא מלווה ואליו הוא מתחבר ולפעמים אפילו מזדהה איתו, ייצא מרוצה מהספר.
(ההסכם הלא

הביקורת מוקדשת לאפרתי ולאלון דה אלפרט.





מתוך ביקורת ספרותית של אלון דה אלפרט על Never Go Back מאת Lee Child בתאריך 28.5.2014
# # # # *
שונרא: "לא קראתי את ריצ'ר אבל אם התיאור שלך נכון, אז אני נאלצת למחות על המשפט 'נשים אוהבות את ריצ'ר כי הן רוצות מישהו כזה ליידן' אני לא רוצה את הגבר שלי גיבור. אני רוצה אותו בחיים."
אלון דה אלפרט: "שונרא - ריצ'ר נשמע אולי קצת נאג'ס, אני יודע. א