יום השואה. יום שבו אני רוצה להיכנס מתחת לשמיכת פוך גם בחום הכי גדול ולהיעלם. בשנים האחרונות הרגשתי שזו זכותי. דור שני. אבא ניצול שואה. גדלתי לתוך זה ואני לא צריכה יום מלאכותי פעם בשנה שיזכיר לי. אני ממילא זוכרת. תמיד. כל הזמן.
השנה זה שונה. אבי נפטר לפני חודש וחצי. זהו יום השואה הראשון שאני לבד. דור שני שהוא נציג של הדור הראשון כי הדור הראשון כבר איננו. אני לא יכולה להיעלם מתחת לפוך. אין לי זכות.

מעשה בספר שהעלה אבק בספרייה הביתית שלי (סוף סוף הגעתי אליו) ושהוכיח לי שהמשמעות שלי בחיים היא מזגן.



אחרי הקדמה לא מעניינת במיוחד של איזה פרופסור, נמצא בחלק הראשון את חוויותיו של המחבר, ויקטור פראנקל, ממחנה הריכוז. המילה "חוויות" גרמה לי לנוע בכיסאי בחוסר נוחות כי היא מתקשרת לי עם דברים חיוביים, אבל כך נקרא הפרק עצמו - "חוויות במחנה ריכוז". אז מסתבר שגם ל"חוויות" כל כך קשות שעוד מובאות בגוף

הלוגותרפיה, שיטת הטיפול והריפוי בצורה של חיפוש אחר פשר (לוגוס) לחיים, פותחה על פראנקל. בעזרת שיטה זו הצליח להחזיק מעמד במחנות השונים בהם היה בזמן השואה. העדות נמסרת מפיו בגוף ראשון, אבל התחושה היא כאילו משהו חוצץ בין הקורא לבין המספר.
כמוסר עדות, פראנקל מספר על זוועות שהיה עד להן, על עבודתו כמעט חסרת התקווה כרופא במחנות בחוסר ציוד ותרופות. התקווה שלו להישארות בחיים היתה לתת לכל הזוועה הזו משמעות

הספר יצא ב-1981 עם תרגום בסגנון 1931, עם מילים כמו צרירים, קול סלפית, מתזה ו... לא אלאה אתכם. הספר יצא בהוצאת זמורה, ביתן, מודן כשהם עוד היו ביחד, ובסה"כ הם נקראו אז מועדון קוראי מעריב. אם נוציא את הספר היום בסגנון הגופן והריווח בין השורות, יכיל הספר 700 עמודים. ובכלל, זו קריאה שניה.
ספר מורכב מאוד הספר הזה.
סטינגו, ההסבר לשם הזה בספר, בחור דרומי צעיר מווירג'יניה, החפץ להתפרסם כסופר. הוא מגיע לני

נערה בת 16 לא אמורה לתהות על משמעות החיים. היא לא אמורה לקרוא את הספר הזה ולדמוע ממנו. נערה בת 16 אמורה לנצל את החופש כדי לצאת ולבלות וליהנות, ואם היא בוחרת לשבת בבית ולקרוא, אז שתקרא את הארי פוטר. ואם היא כבר בוחרת לקרוא ולדמוע, אז שתקרא את "אשמת הכוכבים" ו- "ללכת בדרכך". אבל מה לעשות, החיים לא מתנהלים כמו שאנחנו מצפים מהם, וגם ההתנהגות של בני האדם היא בלתי צפויה, והספר ממחיש את זה טוב מאוד. וכך

הספר הזה לא גרם לי לבכות. אבל הוא ריגש אותי מספר ומספר פעמים מספיק כדי לעצור ולהחזיק את הדמעות.
המוות לא מרגש אותי. אבל החיים? - מאוד.
לקרוא ספר כזה, שכותב על משמעות וערך ואנושיות...וואו.
הרבה זמן שלא נקשרתי ככה לספר.
אני כותבת את הביקורת הזאת מיד אחרי שסיימתי לקרוא אותו.
ואני כל כך שמחה שסוף סוף הצלחתי לגרום לעצמי להיכנס לספר הזה, כי הוא כל מה שהייתי צריכה בספר.
יש משהו בכתיבה, ובשפה שגורם

#
ספר שכזה ראוי לביקורת ארוכה וכמובן וידוי: ספרי שואה לא ממש מדברים אליי, כל העניין מאוד מורכב. דווקא קראתי כמה בעבר ואפילו נהניתי, אבל נראה לי כאילו הם תמיד שואבים ממני משהו ומזכירים לי את המובן מאליו, מכאן שיש בי ריחוק מסויים כלפיהם. השמש זורחת למעלה, אך העניין הזה של חיפושים אחרי מקור הריקבון האנושי כבר נהפך בעבורי לאובססיה מרה, צורך, הכרח, קללה. העניין משול לחתירה בג'ונגל. עליי רק לזמר כעת את

על ייאוש ואופטימיות

מדוע ספרו של ויקטור פראנקל, האדם מחפש משמעות, העוסק בשואה, ולכאורה מיושן שנתפס כרוחני ברוח שנות השמונים של המאה הקודמת, נקרא עדיין ודווקא בתקופה זאת?

כי יש משהו בתקופת הקורונה, הגורם לנו להתייחס אליה באמביוולנטיות, מצד אחד קיים בנו צורך טבעי להתרחק מספרים שיש להם בסיס דיכאוני המקושר לשואה ולחפש ספרים שיש בהם אופטימיות ושמחת חיים. אך מצד שני, תקופת הקורונה היא תקופה של אי

"מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". משפט זה של ניטשה מהווה את אחד מעמודי התווך של תורתו - השקפת עולמו של פראנקל. ראיית עולם זו, פיתח המחבר, רופא פסיכיאטר במקצועו במהלך חייו וביתר שאת בהיותו אסיר במחנות הריכוז והמוות של גרמניה הנאצית.

משהתחלתי לקרוא את 'האדם מחפש משמעות', התעוררה בי התחושה כי מחזיק אני בידיי את אחד מאותם ספרי המופת, שמוטב כי יהיו חלק מהאוסף הקבוע של כל בי