"רבה הדאגה לתמונות ופסלים
ואוצרות אמנות פן יופצצו.
אך אוצרות אמנות של ראשי עוללים
אל קירות וכבישים ירוצצו" (נתן אלתרמן, 1953)

לפי הערכות, יותר ממאה אלף יצירות אמנות נגזלו מבתיהן של משפחות יהודיות, בשנות מלה"ע השנייה, ע"י הצבא הנאצי, באירופה. עיקר מעשי הגזל האמנותי הללו אירעו בגרמניה, אוסטריה, גם שבדיה. רבות מהיצירות התגלגלו לידיים זרות, חלקן למוזאונים.

לאחר איחוד הגרמניות בשנת 1990, נכתבו

כילד פגשתי באקראי ברחוב את אולגה (שם אמיתי), פסעה מולי אישה גדולה, נואשת ואבודה שחיפשה מחסה זמני. סדרתי לה חדר בבייתנו בו היא גרה זמן מה, ושם הבטתי בה לא פעם בהערצה, באופן שבו היא ישבה מול כן הציור, משכה מכחולים בתנועות גדולות וחזקות, בעיניה הבורקות שהיו נעוצות בריכוז בבד הקנבס, בצבעים ובמרקמים מלאי החיות שיצרה, ובצורות המתבהרות ונמוגות אחת אל תוך רעותה שהתהוו בהדרגה בתהליך היצירה.

מאולגה למדת

נפלתי שדודה מכל התשבחות שנכתבו על הספר הזה. מבקרי ספרות נחשבים של מוספי הספרים בארץ, עיתונים חשובים בארצות הברית: הסנדיי טיימס, הניו יורק טיימס, הגארדייאן, האובזרבר, הוושינגטון פוסט, הלוס אנג'לס טיימס, יו.אס.איי טודיי, סופרים נחשבים, בקיצור כל המי ומי שיכול לשטוף את מוחי הנוח להישטף.
בעמוד חמישים הרגעתי את עצמי: לא נורא, אפרתי, זה עוד יגיע. בעמוד מאה קיוויתי שהברק והציניות, השנינות והצחוק הבלתי נ

****


בעולם המרופד שלנו, אין כניסה למאצ'טות שיורדות על גפיים, ולא לרצח-עם, או רעב (לא באמת) או אונס המוני ושיטתי, או לסחר באיברים או בנשים או בעבדים, או אפילו לבצורת פשוטה שמרוששת אותנו לדורי דורות. אין. לנו יש מה שנקרא "בעיות של העולם הראשון", שזה אומר, בין השאר, שאין מספיק מקומות בילוי עם WiFi, או שהשקע החשמלי בחדר השינה רחוק מדי ואני אשכרה צריך לקום ולהביא חוט מאריך כדי לחבר את הלפטופ ולגלו

לא מקרה הוא שרוב ההתייחסויות לספר על הכריכה האחורית וגם בעמוד הראשון(!) עוסקות בעובדה שהסופרת, מריה סמפל, כותבת לתוכניות טלויזיה קומיות. הגישה הויזואלית - כלומר ספר שיותר משהוא כתוב הוא מתוסרט - הסצינות הקצרות עם הפאנץ' ליין, השנינות והאירוניה בולטות בו מהמלה הראשונה, ומקומן של אלה חשוב יותר מהסיפור. עוד משהו בולט פה שלמרות שסמפל מנסה להרוג המון פרות קדושות היא משתדלת לא להכאיב להן יותר מדי, ובסוף

עוד אכזבה ברצף הספרים המאכזבים שפוקד אותי לאחרונה... מבטיח הרבה ומקיים הרבה פחות. הכריכה האחרוית מבטיחה רומן שנון ומרגש. לא התרגשתי וגם השנינות כנראה עברה לידי. היה שם מאמץ ליצור סוג של סאיטרה חברתית, פארודיה על תרבות הצריכה האמריקאית, תחת בועת ההיי טק בשכונה של "בני טובים". לצערי, במקום פארודיה חברתית, הרגשתי קצת כאילו אני צופה ב"אמהות רעות". לא שיש לי בעיה עם "אמהות הרעות" - כסרט אווילי להעביר א

ביקורת זאת מוקדשת לזכרו של Dec.1919-July 1981)Juchen Traube) .
היכרתי את קרין אישתי בספטמבר 1982, כמה חודשים בודדים לאחר פטירת אביה.
לאחר שנשאנו, היא ספרה לי את סיפור משפחתה, סיפור של משפחה יהודיה מתבוללת בברלין, שם נולד אביה ושלושת אחיו.
סבה של קרין , היה צאצא למשפחה יהודיה או כמו שהם עצמם קראו לזה ״גרמני בן דת משה״.
סבה של קרין היה איש עסקים מצליח, ומשפחת טראוב חיה באושר ובשלווה בפרפריה של

ההתחלה של הספר היתה לא ברורה, שלא לומר מוזרה. תכתובת באימיילים ופתקים, ולא ממש הבנתי מה ומי. התחלות כאלו מתישות אותי, דבר שגורם לי להתעייף מהספר מהר מאוד. אני אוהבת שספר שואב אותי למין ההתחלה, ולא ספר שמאתגר אותי. מספיק החיים מלאים בכאלו, לא?
אבל בסביבות עמוד מס' 100, הסיפור כמו הופך להיות כדור משמישהו בעט בו, הוא מתגלגל במדרון, ואתה אחריו. רץ, רץ, ורץ אחריו. אז אני שמחה שהגעתי עד הלום כי מנקודה

יש את הימים האלה, שבהם מתחשק לבקש שיעצרו את הרכבת, ולרדת. ויש ימים אחרים, קצת פחות מעצבנים. רק הדברים הקטנים, כמו הדדליין בעבודה, השעות הנוספות שאת יודעת שלא יתגמלו אותך עליהם, הקורס המעצבן, המטלה הסופר מעצבנת לקורס המעצבן, הפקק בחזרה מהקורס, וזה שגילית אותו רק אחרי שכבר העלית טרמפיסטים, כך שלא נעים לעשות סיבוב פרסה וללכת להורים לכוס קפה במקום זה. וכאב הגב, שהתחיל עוד בקורס, והישיבה הארוכה ליד ההג