אמא שלי התייחסה מאד ברצינות לתפקידה האמהי. היא הקפידה להקריא לי סיפורים ושירים של מיטב הסופרים, והצליחה להשיג את כל ספרות הילדים הטובה בעיניה. כשלמדתי לקרוא (למורת רוחה, היא האמינה שילד צריך ללמוד לקרוא בכתה א', לא קודם...) היא ניסתה לקרוא לפני כל ספר כדי לראות שהוא באמת ראוי. מהר מאד היא הרימה ידים והסתפקה בסקירת השם, בעיקר שם הסופר. אין לי ספק שאמא שלי לא היתה מאשרת את הספר הזה והוא היה נכנס לרש

"אכלתי לאט את סוכריית הליטמוס שלי. היא היתה טעימה. היה לה טעם של גזוז ותותים ומשהו נוסף שלא ידעתי להגדיר מהו, משהו שגרם לי להרגיש עצובה קצת. הבטתי באמאנדה. היא מצצה את הסוכריה שלה ונראתה שקועה במחשבות.
"היא מוצאת חן בעיניך?" שאלה אותי גברת פראני.
"כן גברתי," אמרתי לה.
"מה איתך, אמנדה? סוכריית הליטמוס מוצאת חן בעינייך?"
"כן, גברתי," אמרה. "אבל היא גורמת לי לחשוב על דברים שמעציבים אותי."
[...]

ספרי מתח מסוף שנות התשעים, סוף המאה העשרים, מרגישים לפעמים כל כך מיושנים.
זה לא כמו לקרוא, נאמר, אגתה כריסטי או שרלוק הולמס. לא, הם כבר ישנים מספיק. הם וינטג'. הם זכו למעמד על זמני: ההתיישנות שלהם היא חלק מהקסם שלהם.
ספרים משנות התשעים לעומת זאת הם לא ישנים מספיק אבל בו בזמן הם כל כך ישנים.
נגיד, הרגע בו הגיבור מבקש מכל אנשי הצוות המאולתר שלו לתת לו מספרי טלפונים ניידים, אם יש להם טלפון נייד. א

"מעוף המלאכים" מאת מייקל קונלי (הוצאת מודן, 2000) הוא ספר נוסף אודות גיבורו הקבוע (אם כי לא היחיד) הארי בוש, בלש במחלק השוד והרצח של משטרת לוס אנג'לס. בוש שירת בצבא היבשה האמריקני ביחידה מובחרת, "עכברושי המנהרות", ולחם במלחמת וייטנאם. בוש וחבריו ליחידה אומנו ללחום במנהרות שחפרו ווייטקונג ובחיילי צבא צפון וייטנאם, לאתר בהן את האויב ולהורגו, בדרך כלל באפילה ומטווח קרוב. לכן, כשנזכר "באותה פעם שנחלץ

אם מתישהו בחיי פחדתי ממכשפות זה היה כשהייתי בגן. היה לי אז חלום שהופיע די הרבה בו מכשפה נועלת אותי במקלט של הגן, קושרת אותו לארונית המתכת החומה שהיו שמים בה אז כדורי ספוג ודלגיות ואני ניסיתי לצעוק לעזרה אבל לא הצלחתי להוציא קול. הייתה לה טיפת נזלת בקצה האף בצבע של שקדי מרק. אבל חוץ ממנה לא היה לי פחד ממכשפות. מחייזרים אולי, מרוחות רפאים כנראה, אבל מכשפות תמיד נראו לי ועדיין נראות כמו מישהו שאשמח ל

שהייתי קטן קראתי את הספר ובאמת חשבתי שיש מכשפות. הספר הזה מומלץ מאד, ותמיד לבדק אם יש לאשה כפפות או להבה קטנה באישונים. והכי חשוב לא לקחת דברים מזרים.

המכשפות היה הספר הרציני הראשון שקראתי. זה היה בכיתה א', אחרי שנמאס לי מסינדרלה ושלגייה ורציתי אתגר אמיתי. וואו! 220 עמודים אמרתי בהתפעלות, והתחלתי לקרוא את הספר בעניין רב. והיום, 7 שנים אחרי הקריאה הראשונה (והאחרונה) של הספר, אני עדיין זוכר הכל, ממש לפרטי פרטים. נתחיל מהסוף: רואלד דאל הוא סופר מדהים. כאחד שקרא את מרבית הספרים שלו אני יכול לומר בביטחון שזהו ספרו הטוב ביותר. עלילה קלילה, אך עם מסר ב

קליל ומהנה בשעות הפנאי
מומלץ למי...
בעצם, מומלץ בחום לכולם!

אני אוהב לקרוא ספרי מתח.
למה? אולי כי זה מותח, אולי כי זה גורם לגלגלי השיניים שבראש שלי קצת להסתובב (עם לא מעט חריקות, אבל עדיין) ואולי סתם כי זה נחמד.
את מייקל קונלי אני אוהב לקרוא בדרך כלל. את אקו פארק, המפענחים, המשורר מאוד אהבתי. אבל בספר הזה משהו לא לגמרי עובד.
חקירת רצח שמסתעפת לחקירת רצח שמסתעפת לחקירת רצח ש... לא תאמינו אבל גם היא מסתעפת לחקירת רצח.
שוטרים שחוקרים שוטרים שחקרו שוטרים,