“"אכלתי לאט את סוכריית הליטמוס שלי. היא היתה טעימה. היה לה טעם של גזוז ותותים ומשהו נוסף שלא ידעתי להגדיר מהו, משהו שגרם לי להרגיש עצובה קצת. הבטתי באמאנדה. היא מצצה את הסוכריה שלה ונראתה שקועה במחשבות.
"היא מוצאת חן בעיניך?" שאלה אותי גברת פראני.
"כן גברתי," אמרתי לה.
"מה איתך, אמנדה? סוכריית הליטמוס מוצאת חן בעינייך?"
"כן, גברתי," אמרה. "אבל היא גורמת לי לחשוב על דברים שמעציבים אותי."
[...]
"יש שם מרכיב סודי," אמרה גברת פראני.
"אני יודעת," אמרתי לה. "אני מרגישה אותו. מה זה?"
"עצב," אמרה גברת פראני. "לא כל אחד מסוגל להרגיש אותו. נראה שילדים במיוחד, מתקשים לדעת שהוא נמצא שם."
"אני מרגישה אותו", אמרתי.
"גם אני," אמרה אמאנדה.
"אם כך," אמרה גברת פראני, "ייתכן ששתיכן חוויתן מנה של עצב."

אני קוראת המון ספרי ילדים. המון.
משתדלת לעקוב אחרי מה שהילדים שלי קוראים. לפתוח דיון אם נראה לי שכדאי, במקרים קיצוניים לבקש לא לקרוא כרגע. אולי עוד כמה שנים.
על רובם אני לא טורחת לכתוב. לפעמים מעצלות, לפעמים אין לי מה להגיד.
חלקם משעממים אותי. אין לי מושג מה הילדים שלי מוצאים בהם. לפעמים אלו ספרים שאהבתי בילדותי, אין לי שמץ של מושג למה.
חלקם טובים.
חלקם יעילים, כלומר - עושים את העבודה: מותחים, מרתקים, מלמדים משהו.
לפעמים ממש אין לי כוח לקרוא. לפעמים אני מסתפקת בדפדוף.
ולפעמים-לפעמים, לא מספיק פעמים, ספר כובש אותי מהעמוד הראשון. מהמשפט הראשון.
אני מתחילה לקרוא ויודעת מיד שאוהב אותו.
כך קרה לי עם הספר המתוק-עצוב הזה.
הציטוט מלמעלה מתאר אותו באופן מושלם.
יש לו טעם של תות ושל גזוז.
אין לי מושג איזה טעם יש לגזוז. מילה ישנה כזאת.
גם הספר הזה קצת מיושן, ולכן אולי יש לו טעם של גזוז, אפילו שאני לא יודעת מהו.
ויש בו רכיב סודי של עצב.
ילדים יתקשו לדעת שהוא שם.
בשבילם, הוא יהיה סתם ספר נחמד על ילדה אחת, חדשה בעיר, על אבא שלה, ועל כל הטיפוסים המעניינים-מוזרים שהיא מכירה, ועל הדרך שבה היא והכלב שלה, סופר-מר, מצליחים לחפור טיפה מעבר לחזות החמוצה/זקנה/מוזרה/מבהילה ולגלות את האדם שבפנים.
בשבילם זה יהיה אולי מוזר שלספר הזה אין הפי-אנד קלאסי.
אמא של הילדה שנטשה אותה כשעוד היתה תינוקת, לא תחזור אליה.
כילדה, בטח הייתי מצפה שהעובד בחנות החיות יתגלה כאחיה האובד, שהספרנית הקשישה תתגלה כסבתא שלה, ובפינאלה - אמא שלה תגיע, תפרוש ידיים לחיבוק גדול ותתקן את כל מה שנפגם ושחסר כל השנים.
שום דבר מאלה לא יקרה, ותסלחו לי על הספוילר.
כמבוגרת, כך בדיוק זה צריך להיות.
מתוק-עצוב.
ומקסים.”