כשאני חושבת על זה, תמיד נדמה לי שאני אמות צעירה.
כמובן, לא נדמה לי שאני אי פעם אמות בכלל - העובדה שאני יודעת שזה חייב לקרות מתישהו לא אומרת שאני מרגישה את זה באמת, שאני מפנימה את זה - אבל עד כמה שהמוות שלי לא מסתדר לי בראש, יש משהו שלא מסתדר לי יותר.
להתבגר. להזדקן. שוב, בחושים ההגיוניים שלי אני יודעת שזה יבוא, אבל לדעת משהו ולהרגיש אותו זה לא אותם הדברים. אתם מבינים על מה אני מדברת? כשאני מנסה

אפשר להוציא מהספר הזה את הצד הרע שלו. ברור שאפשר. אפשר לקטול אותו ולקרוע אותו לגזרים - כי הדמויות אולי שטחיות מידי, והעלילה נדושה למדיי, אבל אני חושבת שפה לא הבנתם את המסר. כי המסר הוא אנושיות. מכוערת ומלוכלכת ומדכאת ואמיתית.
והאמת, גם אני לא אוהבת את סאם - ממש לא. אני מוצאת את האישיות שלה נוראית. אבל אתם יודעים מה, איכשהו, היא הצליחה לשבור אותי. היא הצליחה להגיע עמוק ולרסק אותי מבפנים. היא גרמה

כשסופר משחק ברעיון בדיוני רצוי שהרעיון הזה או דרך הטיפול בו יהיה חדש לקוראים. אבל לורן אוליבר לקחה רעיון משומש ועטפה אותו בסיפור משומש, עם דמויות צפויות והתנהגויות צפויות ומה שיצא זה הספר הזה - לא גרוע במיוחד, אפילו, סתם כזה.

לאחרונה קראתי כמה ספרים המתארים את חיי התיכון (האמריקאי במאה ה 21...) ומנסים לכתוב תאורים מפליגים על מה שקורה שם: על ה"מקובלים" האכזריים, על "הלא מקובלים" האומללים, על הבי

#
כילדה אהבתי את ספרי החמישיה והשביעיה הסודית. הספר הזה הוא אותו דבר – תוספת של כשמונים שנה לגיל הגיבורים, אינטליגנציה נמוכה מלגיבוריה של בלייטון, אבל בעיקרו של דבר - דמיון מפליא. כינויים הסודי של קבוצת הגיבורים בספר הוא "ברית הפנסיונרים". שנון.
זה ספר ילדים, שגיבוריו ישישים. הצעירה ביותר קצת פחות משמונים והבוגר יחגוג בעוד ארבע שנים מאה. הם חמישה גברים ונשים שרוצים לשנות את העולם, לתקן עוולות,

העיתונאי הזה, זה שאף פעם לא שואל אותי איזה ספר מונח עכשיו ליד המיטה שלי, או עם איזו דמות הייתי רוצה להיפגש לארוחת צהרים (תשובה: עימנואל לוטם), יכול היה גם לשאול אותי שאלה נוספת. למשל: לאיזו תקופה היית רוצה לחזור? היות ואני בנאדם של כאן ועכשיו אני נוטה שלא לפתח נוסטלגיה מזוייפת לשום תקופה בחיי. אבל בפרט ובאופן בולט ומודגש ביותר, לא הייתי רוצה לחזור לתקופת התיכון שלי. רוב הזמן הייתי אומללה, והכי גרו

#
הערה - בביקורת הזו יש פרטי עלילה רבים מכרגיל, מומלץ למי שרוצה לקרוא את הספר ורגיש לזה לא לקרוא את הביקורת.
#
#
שם הספר בצירוף הכריכה העליזה – באדום על גבי לבן אקדח, נעל עקב, גביע יין, כלי-עבודה – צועקים "ספר עליז ומשעשע!!!" לזה ציפיתי, והתאכזבתי. זה לא שקון לא מנסה להצחיק, לבדר, לדגדג, להגחיך, לשעשע. הוא מנסה. אבל אלי הומור הפטישים שלו לא מגיע, כמו ההגיון הסיפורי. עצוב. דוגמאות?

הגיבור (

'אם תברחי ממני, אני ארדוף אחרייך.ואני אמצא אותך ... '
במילה אחת .... בונז ♥.
אחד מהספרים היותר מוצלחים שקראתי שעלילתם על ערפדים ותודה לאל לא קיטשית או נדושה.
מבינה בהחלט ומצדיקה את העובדה שהספר רב מכר, ממליצה לכל מי שבאפשרותו לקחת או לקנות את הספר שיעשה את זה בלי לחשוב פעמיים !!
העלילה מצוינת, פעם ראשונה שיש ספר ערפדים שיש לו עלילה רצינית ולא סתם מריחה של מאה חמישים עמודים.
בנוגע לדמויות, ו

למען האמת, הרבה זמן רציתי לקרוא את הספר הזה - מהחופש למעשה. ראיתי אותו בכנס נטסוקון שהיה, על דוכן, והוא כל כך קרץ לי. איך אנג'ל נוהגת לומר? ממש נועץ עיניים ומתחנן שאני אקח אותו. אבל החלטתי שאני אשאיל אותו מהספריה, לא היה עליי כסף לקנות את הספר.

אז חיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי... עד השבת האחרונה. לא, לא לקחתי אותו מהספריה, התודה הענקית שלי היא למיאקה ^^
כל כך נהניתי ממנו שזה הזוי. הרבה זמן עבר מאז

כל כך נהניתי מהספר. עלילה דלה מטופשת וחסרת היגיון, אבל ההומור המופרע הספיק לי