“#
כילדה אהבתי את ספרי החמישיה והשביעיה הסודית. הספר הזה הוא אותו דבר – תוספת של כשמונים שנה לגיל הגיבורים, אינטליגנציה נמוכה מלגיבוריה של בלייטון, אבל בעיקרו של דבר - דמיון מפליא. כינויים הסודי של קבוצת הגיבורים בספר הוא "ברית הפנסיונרים". שנון.
זה ספר ילדים, שגיבוריו ישישים. הצעירה ביותר קצת פחות משמונים והבוגר יחגוג בעוד ארבע שנים מאה. הם חמישה גברים ונשים שרוצים לשנות את העולם, לתקן עוולות, להיות חופשיים, להיות קצת רובין הוד (כל אלה עד עמוד 100, שם נטשתי את הספר באנחת רווחה). גיבורינו עוברים הרפתקאות מסמרות שיער (לתפארת המליצה. אין הרבה שיער שם, אבל יש הליכונים) וחווים גם ניצני אהבה ביישנית כבראשונה.
התרגום לעברית – אין לי מלים. יש שם קטע שהם נכנסים לסוויטה במלון מפואר והגיבורה רואה המון טלויזיות שכולן דלוקות (על מי הן דלוקות, לא ברור). העברית הזו של ניסוחים מסורבלים ושגיאות תחביר, נמשכת לאורך כל העמודים שקראתי. אני דווקא שייכת לאלה שלא שמים לב לתרגום, שגיאות כתיב ותחביר, כשהספור שובה את לבי. אם אני מתחילה להתקטנן על תרגום ושגיאות – יש בעיה, לא רק בתרגום.
כשקראתי על בן המאה שיצא מהחלון, חשבתי שהוא בדיחה עצמית נהדרת על חשבון השוודים, שהם קצת מחוץ לעניינים בפוליטיקה הבינלאומית, והסופר כתב פארודיה ששמה את הגיבור השוודי במרכזה של כל דרמה היסטורית במאה העשרים. הפארודיה התחזקה כי גיבורו הכל–יכול של יונסון היה בן מאה – מין קריצה חביבה לכיוון הגרוטסקי. את "איש ושמו אובה" לא קראתי עדיין וגם לא את "סבתא מוסרת ד"ש וסליחה" שממשיך את אותה המסורת.
החלטתי לכתוב על חלק קטן מהספר בן 401 העמודים (אני יודעת שזה לא הוגן) כי התעצבנתי מהצביעות האופנתית של הבא-נעמיד-פנים-שישישים-כמוהם-כמונו, ונחכה למחיאות כפיים של קוראים אותם שיכנענו, שכתיבת סיפור כזה אינה גילנות, המחפשת כל סטיריאוטיפ על זקנים כדי להרוויח במכירות.
במציאות בה נכתבים ויוצאים לאור רבבות ספרים ביום, סופרים מחפשים גיבורים "רעננים" בכל מצב צבירה: מעובר עד רגלו-בקבר. השימוש בישישים מנסה להפתיע, להצחיק (רוב הספרים מהסוג הזה מתיימרים להיות קומיים) הקוראים, המכירים זקנים במציאות יודעים מה גדול המרחק בינם לבין דמותם הספרותית. הצחוק, במקרה הזה, קרוב יותר ללעג מאשר להנאה. ודאי שלא נועד לכבד, ואין צורך לומר ששום תובנה אמיתית אינה צפוייה ממנו.”