טוב, אני מתוודה : אמנם סיימתי את קריאתו כבר אתמול, אבל 'לקחתי לעצמי' את הלילה לחשיבה ולהירהור נוסף על הספר החובט הזה, שאליו הגעתי לגמרי במקרה (נכנסתי לרכב בדיוק ברגע שאברי גלעד המליץ עליו בגל"צ באזניו של ג'קי לוי) ושאותו גמעתי ממש בכלום זמן. וזה משהו בנפח של ספרי דוסטויבסקי, שלא תטעו. ואיך עבר הלילה ? אל תשאלו...

אז ככה, כדי להבהיר כבר בהתחלה : קראתי אי-אילו ספרים טובים בשנה האחרונה, אבל כמו ש

ברלין. צהרי שישי שגרתי בחודש יולי. אולי קצת לבד. אפור ודי גשום. כן, התיירים מכניסים צבע לרחובות.
ניצחתי ! אמרה דינה - בשיחת טלפון מהארץ כשהיא דומעת מהתרגשות - ניצחתי.
מודה, דמעתי גם אני.

דינה, חברת ילדות, תמיד ידעתי שצל אפל מלווה את חייה - כל הזמן. ענן אפור כהה וכבד שם בביתה ובלבה - כל הזמן.
"בית חרדות" היה ביתה.
היא נולדה בפולין להורים ניצולי אושויץ-בירקנאו. לאיש ששרד ואיבד את אשתו ושני יל

הספר הנוכחי סוגר את הטרילוגיה הבורמזית, ומהווה המשך לספרים "אומנות ההקשבה לפעימות הלב" ו"מיתרי הלב". גם כאן נפגוש את או-בה, והוריו של בו-בו, יוליה וטר-טר.

יאן פיליפ סנדקר ניחן במיומנות מדהימה ויודע לספר סיפור מרתק. עקב כתיבתו הייחודית והסנטימנטלית, שמובילה את הקורא לציור אבסטרקטי עם המון רגשות וצבעים, אני אוהבת את ספריו.

כמו ברוב ספריו גם פה תמצאו שתחילת הסיפור איטית, אך בהמשך לא תרצו להניח

את הספר הזה קיבלה אישתי האהובה, ליום ההולדת מעובדת שלה... לקח לה המון זמן עד שהגיע לקרוא אותו, בסוף "נו לא נעים, היא כל הזמן שואלת אותי איך הספר ואם קראתי" היא קראה.. לא רק שקראה גם המליצה לי לקרוא. לפני שאמשיך, אישתי לא מרבה להמליץ לי על ספרים, אבל מעולם לא פיספסה, ואני חב לה רבות על ההמלצות שהמליצה לי לאורך השנים. כשהיא המליצה לי הספר הזה הרגשתי שהיא לא עושה זאת בלב שלם.
חצי חיוך היה מרוח על פ

אדם קם בבוקר, הולך לעבודה כמו בכל יום אחר, ופתאום נופלת עליו ההכרה שכולם מסביבו השתגעו. והוא, שכל חייו הקפיד להיות הכי בסדר, לעבוד קשה, להיות אזרח למופת, לא להפריע לאיש, והוא, אדם פשוט, פטריוט נאמן, מבין שרוח רעה השתלטה על המדינה שלו, ותפקידו כפטריוט הוא לעשות כל שביכולתו כדי לסלק את הרוח הרעה הזו מארצו.
האמת שדי התעצבנתי בהתחלה. הבן אדם חי תחת שלטון נאצי ורק ב1940 הוא מבין שמשהו לא בסדר? רק כשהו

אמנות ההקשבה לפעימות הלב / יאן פיליפ סנדקר
זהו ספר מעורר מחשבה, אצלי הוא עורר מחשבות רבות כבר בתחילתו. לאו דווקא משום שהוא מתאר עולם זר כל כך לעיניים מערביות, ולא משום שכבר בתחילתו הוא מציב מלכודת, אשר כפי שנראה לי תהיה ריקה מתוכן בהמשכו – היא מלכודת הסיפור הבלשי, המופץ במידות יתרות בספרות ובקולנוע של העת האחרונה. אולי אין זו אלא מלכודת שהסופר המוכשר מאוד, יש לומר הטמין לנו, בני התרבות חסרי הסבלנ

כשקמתי בבוקר הבנתי שהוא ישב ליד המיטה שלי כל הלילה והסתכל עלי ישנה. הדמעות באו לאחר מכן כיאה לבוקר פרידה שכזה כשאוהבים . בנמל התעופה הדמעות הדביקו לי את השערות לפנים הרטובות שהיו מוכנסות עמוק עמוק בתוך החולצה שלו. וזו הפעם הראשונה שחשבתי לעצמי כמה בת מזל אני שחוויתי אהבה מושלמת שכזו של פעם בחיים. חזרתי לארץ עם חור ענק בלב ולקח לי די הרבה זמן להמשיך הלאה...

אני מאמינה בלב שלם שלכל אדם יש כמה הזד

ברלין. יא אללה ברלין. חזרתי משם מביקור, היום.
פעם ראשונה בגרמניה. פעם שלא תאומן בברלין.
לפני שנסעתי החלטתי - רוצה ללמוד ולרגיש עמוק את העיר הזו. כמעט את כולה - לא, לא עניין אותי מילקי. ולא בילויים בזול. לא עניינו אותי חיי הלילה של העיר הטרנדית והתוססת הזאת.
לא, לא עניינו חנויות ושופינג טרנדי. את האתנחתאות ולקיחת הנשימה עשיתי בפארקים העצומים, הירוקים, או על שפת הנהר ובקונצרט בפארק - יפה שם. קר ש

בטרם אכנס לגופו של עניין באשר למחשבותיי על הספר "לבד בברלין", אשתף אתכם בדבר מה שיאיר באופן שהוא על מצבם של האנשים הנרדפים באותם ימים עכורים ולא רק עליהם.

היה זה אחד מימי ינואר של שנת 1942. ברחוב פאול ברונר 19, אי שם בתוככי העיר ברלין, שלחה האלמנה הגב' הדוויק שאול יד בנפשה. הדבר קרה לאחר שאחותה, אנה זיידלר, נקטה באותה דרך כדי להשתחרר ממועקות נפשה ופחדיה.

בתקופה שקדמה למעשה, שלחה הגב' שאול מ