ביקורת ספרותית על הלב תמיד זוכר מאת יאן-פיליפ סנדקר
ספר טוב

---

הספר הנוכחי סוגר את הטרילוגיה הבורמזית, ומהווה המשך לספרים "אומנות ההקשבה לפעימות הלב" ו"מיתרי הלב". גם כאן נפגוש את או-בה, והוריו של בו-בו, יוליה וטר-טר.

יאן פיליפ סנדקר ניחן במיומנות מדהימה ויודע לספר סיפור מרתק. עקב כתיבתו הייחודית והסנטימנטלית, שמובילה את הקורא לציור אבסטרקטי עם המון רגשות וצבעים, אני אוהבת את ספריו.

כמו ברוב ספריו גם פה תמצאו שתחילת הסיפור איטית, אך בהמשך לא תרצו להניח את הספר מידכם. הוא מתובל במשפטי חוכמה ותובנות, גם אם הם ידועים ומוכרים, עדיין כיף לפגוש אותם מצויירים שחור על גבי לבן.

שימו לב שהמילה "לב" מוזכרת בכל השמות של שלושת הספרים של הסדרה הבורמזית.

מה דעתכם: האם יאן פיליפ סנדקר מצליח לשכנע את הקורא שהלב תמיד זוכר? ...

"הלב תמיד זוכר" מחולק לשלושה חלקים:

חלק ראשון: החיים של בו-בו ואו-בה – זמן הווה
חלק שני: יוליה וטר-טר – זמן עבר
חלק שלישי: המסע של בו-בו - בזמן הווה

הסיפור מובא בגוף ראשון על ידי בו-בו בן השתיים עשרה. בו-בו מתגורר יחד עם דודו או-בה בעיירה קאלאו בבורמה. זה הדוד שאנחנו כבר מכירים מ"אומנות ההקשבה לפעימות הלב". כאן הוא כבר קשיש ובו-בו סועד אותו.

או-בה ובו-בו נהגו לשבת בערבים מול האח, ואו-בה סיפר לבו-בו סיפורים על התקופה שהיה קטן, על העולם הגדול, על אשתו שהייתה צעירה כדי למות, על אימו שלימדה אותו שבצעדים לא ניתן להתגבר על מרחקים, ועל ילד שהיה מסוגל לזהות פרפרים על פי צליל משקי הכנפיים שלהם.

בו-בו לא ידע על אימו דבר, מלבד העובדה שהיא מתגוררת ביאנגון ומרגישה לא טוב. הוא לא ידע למה אימו לא הרגישה טוב או מה הבעיה בדיוק. הוא אפילו לא זכר מתי ראה את אימו בפעם האחרונה. מעת לעת הוא חשב על אימו, דימיין את דמותה ושאל את עצמו האם הוא דומה לה. כל העת הטרידה אותו העובדה שאימו שומרת מרחק ממנו. למה אימו לא מבקרת אותו? למה אביו מגיע רק פעם בשנה לבקרו? מדוע הוא מתגורר אצל דודו בקאלאו? ועל כל השאלות הללו מגיעה שאלה מטרידה לא פחות: מהיכן הצלקת שיש על פניו של בו-בו?

פעם בשנה או-בה נהג לבקר את אחותו ובאותה עת אביו של בו-בו היה בא לבקרו. זה היה הזמן היחידי שהוא ואביו היו יחדיו ללא האם שחסרה לו מאוד. כיוון שבו-בו ניחן בכישרון מיוחד, האם בעזרת כישרונו יוכל לרפא את אימו ממחלתה?

באחד הימים או-בה החליט שהגיע הזמן לספר לבו-בו את הסיפור של הוריו: יוליה וטר-טר. הסיפורים שהושמעו באוזניו על ידי או-בה גרמו לבו-בו להתגעגע יותר ויותר לאימו. בנקודת זמן זו בו-בו מחליט לעשות מעשה...

אהבתי את בו-בו. ילד חכם, נבון וסקרן שלא מוותר. למרות שלא היה אהוד על חבריו והצלקת שהרתיעה את סביבתו, הוא לא התפשר ועמד על שלו ומטרתו.

הסיפור נע בין ארצות הברית לבורמה, השינויים התרבותיים, אורח החיים השונה בין המזרח למערב, וחולש גם על אירועים פוליטיים שפקדו את בורמה באותה עת.(*)

הדמויות שיאן פיליפ סנדקר מצייר מקסימות, מיוחדות והדוקות. לדעתי הסופר הזה בוא קוסם של מילים, שיודע לתאר היטב את הנופים והמנהגים של האוכולוסיה, עד כדי כך שלעיתים ישנה תחושה שהקורא מצוי באותה סיטואציה.

בשורה התחתונה: כל הסיפורים עוסקים באהבה...הגדולים והקטנים, היפים והיפים פחות, אלה שמעציבים אותנו ואלה שאמורים לנחם אותנו... (עמוד 9)

כל מה שנותר לי הוא להמתין לסדרה היפנית שהסופר כותב כעת.

מומלץ בחום.

לי יניני

מודן, הוצאת הכורסא, פרוזה-תרגום, תרגום: יוסיפיה סימון, 330 עומדים, שנת 2020

(*) –מתוך ויקיפדיה: ב-15 באוגוסט 2007 החליטה ממשלת מיאנמר (בורמה) בפתאומיות להעלות את מחירי הדלק . החלטה זו גררה זעם בקרב הציבור ומחאות נגד הממשל מצד תנועות פרו-דמוקרטיות. נזירים בורמזים רבים נעשו מעורבים גם הם במחאות לאחר שכוחות מזוינים פיזרו בכוח אספה ב-5 בספטמבר ופצעו שלושה נזירים. ב-19 בספטמבר ערכו כ-2,000 נזירים צעדת מחאה בעיר סיטווה מספר ימים לאחר מכן התקיימו צעדות נוספות בעיר יאנגון ובמקומות נוספים. מחאות אלו נעשו יותר ויותר המוניות; הצבא פיזר את ההפגנות בתקיפות, בין השאר תוך שימוש בנשק חם, דבר שגרם להרוגים ופצועים. ב-28 בספטמבר נותקה מיאנמר מהאינטרנט ועיתונאים הוזהרו שלא לדווח על המחאות.

» ביקורות נוספות של לי יניני
» ביקורות נוספות על הלב תמיד זוכר