“**** המוכרת בסטימצקי הרימה גבה. למה שהאיש הזה, מבוגר לכל הדעות, יזמין ממנה ספר שנקרא "דרך המלכים ב', גנזך אורות הסער"? לאחר כמה שניות של תמהון, מבטה מתרכך בהבנה. זה בטח לילדים שלו. כמובן שמיד אני פוצח איתה בשיחה קצרה על פנטזיה, אולי גם כדי להצדיק את עצמי, אבל פניה מתכרכמים שוב. לא, זה לא בשבילי. זה ילדותי, זה לא מדבר אליי, הדברים הרגילים, בדיוק אלה שהייתי אומר בעצמי עד שנפלתי בסם. ואם כבר”

“קראתי בעבר די הרבה ספרי פעולה או ריגול למיניהם, שהייתה לפניהם מטרה אחת: להיות סרט. כלומר, להיקרא באותה צורה שבה רואים סרט. שיהיה קליל, כיף, מצחיק, עם אקשן טוב - כאלה מין דברים. כמעט כולם נכשלו, חוץ מסדרת הספרים הזאת של ברנדון סנדרסון. בסיכום, המחשבה שעברה בראשי כשסיימתי לקרוא את הספרים הייתה: זה סרט אקשן מעולה. לקח לי רגע להבין שבכלל מדובר בספר. זה כמעט לא מורגש. האם זה דבר טוב? האם לזקוף את זה”

“**** לפני כמה ימים כריס ברטיש הצליח לחצות את האוקיינוס האטלנטי, בחתירה על סאפ. בחתירה! את האטלנטי! האוקיינוס! זה פסיכי. זה לא הגיוני. מטורף, אפילו. אבל אנשים עושים דברים כאלה. מאתגרים את עצמם, את הגוף והנפש, כדי להתגבר על אתגרים שנראים בלתי אפשריים. אנשים גדולים מהחיים, מרשימים, בעלי אופי, ועוצמה. כמוני, למשל. לחצות ספר של קצת יותר מאלף ושלוש מאות עמודים בכתב קטן באנגלית, זה לא עני”

“אני קוראת ספרים פחות או יותר מאז שאני זוכרת את עצמי. גדלתי עם ג'ינג'י של גלילה רון-פדר ועם הספרים של משה יהלום. ספרי "התבגרות" כאלה. יחסים של בינו לבינה, מריבות עם ההורים. וכשהגעתי למינון מסוים מהספרים הללו, החל להנץ בי החשש שזה כל מה שיש. לאהוב, לריב, להשלים, וזהו. ומה עם כל השאר, תהיתי. מה בנוגע להתחבטויות הנפש, לחיפוש כן אחר אומץ, לניתוח כואב של בדידות, לשאלות של אמונה? כמה כבר אפשר לקרוא על”

“**** המוכרת בסטימצקי הרימה גבה. למה שהאיש הזה, מבוגר לכל הדעות, יזמין ממנה ספר שנקרא "דרך המלכים ב', גנזך אורות הסער"? לאחר כמה שניות של תמהון, מבטה מתרכך בהבנה. זה בטח לילדים שלו. כמובן שמיד אני פוצח איתה בשיחה קצרה על פנטזיה, אולי גם כדי להצדיק את עצמי, אבל פניה מתכרכמים שוב. לא, זה לא בשבילי. זה ילדותי, זה לא מדבר אליי, הדברים הרגילים, בדיוק אלה שהייתי אומר בעצמי עד שנפלתי בסם. ואם כבר”

“קראתי בעבר די הרבה ספרי פעולה או ריגול למיניהם, שהייתה לפניהם מטרה אחת: להיות סרט. כלומר, להיקרא באותה צורה שבה רואים סרט. שיהיה קליל, כיף, מצחיק, עם אקשן טוב - כאלה מין דברים. כמעט כולם נכשלו, חוץ מסדרת הספרים הזאת של ברנדון סנדרסון. בסיכום, המחשבה שעברה בראשי כשסיימתי לקרוא את הספרים הייתה: זה סרט אקשן מעולה. לקח לי רגע להבין שבכלל מדובר בספר. זה כמעט לא מורגש. האם זה דבר טוב? האם לזקוף את זה”

“**** לפני כמה ימים כריס ברטיש הצליח לחצות את האוקיינוס האטלנטי, בחתירה על סאפ. בחתירה! את האטלנטי! האוקיינוס! זה פסיכי. זה לא הגיוני. מטורף, אפילו. אבל אנשים עושים דברים כאלה. מאתגרים את עצמם, את הגוף והנפש, כדי להתגבר על אתגרים שנראים בלתי אפשריים. אנשים גדולים מהחיים, מרשימים, בעלי אופי, ועוצמה. כמוני, למשל. לחצות ספר של קצת יותר מאלף ושלוש מאות עמודים בכתב קטן באנגלית, זה לא עני”

“אני קוראת ספרים פחות או יותר מאז שאני זוכרת את עצמי. גדלתי עם ג'ינג'י של גלילה רון-פדר ועם הספרים של משה יהלום. ספרי "התבגרות" כאלה. יחסים של בינו לבינה, מריבות עם ההורים. וכשהגעתי למינון מסוים מהספרים הללו, החל להנץ בי החשש שזה כל מה שיש. לאהוב, לריב, להשלים, וזהו. ומה עם כל השאר, תהיתי. מה בנוגע להתחבטויות הנפש, לחיפוש כן אחר אומץ, לניתוח כואב של בדידות, לשאלות של אמונה? כמה כבר אפשר לקרוא על”