כשאני שואל אנשים על 'סדרת הפנזיה הקלאסית' מבחינתם, אני בדרך כלל מקבל שלוש קבוצות, ישנם את אלה שהולכים לשר הטבעות של טולקין, הקבוצה השניה הולכת לשיר של אש וקרח של מרטין, הקבוצה השלישית לרוב הולכת להארי פוטר.
אני? כשאני חושב על סדרת הפנטזיה הקלאסית אני ישר הולך לבלגריאד של אדינגס.
בסדרת הבלגריאד (ובהמשכה המלוריאן) יש בדיוק את ההגדרה הקלאסית בעניי לספר פנטזיה.
גאריון, נער יתום הגדל עם דודתו בחווה קטנה, כאשר העיירה השכנה היא המקום הרחוק ביותר שראה מימיו.
מספר סיפורים זקן שמתגלה כקוסם חכם, וכמובן מסע חיפוש רציני (כי איך אפשר בלי?)
אבל חסרים כמה דמויות..
חייב גנב שהוא גם מרגל (או מרגל שהוא גם גנב?) שיתפקד כמורה הדרך, נפח רציני ומעשי שיש לו פתרון לכל בעיה,
כמה לוחמים שיוסיפו לחבורה (בואו ניקח ספן שהופך לדוב, אביר ישר כסרגל ומיץ עד כדי טיפשות, פרש שיכול לדבר עם סוסים כמובן ועוד כמה)
ואיך אפשר בלי דודה פול הלב של החבורה והמוח האחראי בה?

עכשיו, אני בטוח שלא כולם אוהבים את הרעיון של הקלאסיקה ומחפשים תמיד את החידושים בפנזיה אבל בשבילי? האפשרות להתרפק מידי פעם על הקלסיקה היא תמיד כיפית. כנראה בגלל זה כשראיתי את המבצע של אופוס על הסדרה מצאתי את עצמי לוחץ על רכישה בלי לשים לב..
וכשהגעתי לבית בחמישי וראיתי את חמשת הספרים החדשים על השולחן, לא יכולתי שלא לצלול ישירות לקריאה שניה בעולם הבלגריאד, ולגלות את העולם שוב ביחד עם גאריון ושאר חבריו הצבעוניים למסע..
אז היום שלושה ימים אחרי (וחמישה ספרים אחרי) החלטתי להמליץ פה על הסדרה כי באמת מגיע לה.
אין לה את הקסם של הארי פוטר, התחכום וחוסר הפחד של משחקי הכס, או האלמותיות של שר הטבעות,
אבל היא קלאסיקה. ותמיד כיף לקרוא קלאסיקה לא?

אוקיי אז הספר הזה לא זוכה לקרדיט המגיע לו. ומגיע לו.
אישית, אני לא מצליח להסתדר עם ספרי פנטזיה של סופרים ישראלים.
אני לא בטוח למה. וזה לא שאני לא מנסה, קראתי לא מעט, אבל אף אחד מהם לא הצליח לגרום לי להגיד
"וואו אני רוצה לקרוא את ההמשך!" אריאל קרפ הצליח.
במה שונה הספר שלו מספרי פנזיה ישראלים אחרים? לא בטוח.. אולי זה איך שהפנטזיה מתבטאת פה.
סיימתי את הספר הראשון ולא פגשתי יצורים דמויי אדם או בעלי גזעים אחרים, לא מפלצות ולא מכשפים.
למעשה נראה שצורת הקסם היחידה שרואים פה היא סוג של ניבוי עתידות שגם הוא לא ממש בולט.
אז איך הפנטזיה כן מתבטאת? ד"ר אריאל קרפ בונה עולם חדש לחלוטין.
עולם דמוי ימי הבניים שהלחימה נעשת ע"י חרבות וחצים. ואולי זה שהוא לא מנסה לדחוף סממני פנטזיה בכוח,
זה מה שעושה את ההבדל. רואים שהוא כותב סיפור שלם שהוא נהנה לכתוב עליו.
לא אתן ספוילרים אבל כן אגיד שמרגישים השפעה רצינית של סיפורי התנך וסיפורי עם גם של עמים נוספים מהאזור..(חרטומים לדוגמא)

טוב, בקיצור מומלץ מאוד. נהנתי לקרוא את הסיפור ועל הדמויות שפותחו בצורה טובה כל כך.
אני ללא ספק אקרא את שני ספרי ההמשך שיצאו כבר,
למרות שבספריה שלי הם לא נמצאים עדיין, אך אנסה בכל זאת להשיג אותם.
ולד"ר אריאל קרפ, אם יצא ובמקרה תקרא את הביקורת הזאת בטעות,
תמשיך לכתוב! אל תעצור אחרי טרילוגיה אחת.
עד שיש ספרי פנטזיה ישראלים טובים, חבל שהם יגמרו כל כך מהר.

יש לי 'גילוי נאות' לפני כתיבת הביקורת.
אני מכור לברנדון סנדרסון.

ווקס הוא אוכף חוק רציני בארצות הספר. אבל בבירה אלנדל, הוא הלורד ווקסיליום לדריאן.
האם הוא ילך בעקבות החובה שלו למשפחתו או החובה שלו כאוכף חוק?
תקראו ותגלו. למרות שכנראה ניחשתם..

אז... מי אהב את הערפילאים? זה בשבילכם.
מי אהב את שרלוק הולמס? זה גם בשבילכם.
זה בדיוק מה שסנדרסון מביא לנו הפעם. שילוב מושלם של שניהם.

אם בסדרת הערפילאים חלק ניכר היה הבנת מערכת הקסם,
ואיך הדמויות לומדות את השימוש בו, בחוק ומסג, סנדרסון סומך על כך שאנחנו כבר יודעים את כל זה.
הדמויות כבר משתמשות ותיקות בכוח שלהם ולכן אנחנו נכנסים ישירות לתוך הבלאגן.

זה ממש מדהים לראות איך אומניות האלומנטיקה משתלבות עם ההתפתחות הטכנולוגית בעולם.
ככה היה נראה עידן הקיטור אם היה לנו כוחות קסם.
ובכך הספר שונה מעולמות אחרים של סנדרסון, שבהם הטכנולוגיה קפואה ולא משתנה לא משנה כמה זמן עובר.
זה ממש מדהים לראות איך זה משתלב ביחד.
אני מחכה לספר ההמשך..

אם הגעתם לקרוא את הביקורת הזאת, כנראה שעברתם מקרה דומה לשלי.
קראתם את שם הרוח.
והתמכרתם.
אני חייב להודות, כשקראתי את שם הרוח בפעם הראשונה נדהמתי.
רותפס הצליח לכתוב ספר פנטזיה בצורה מושלמת ומדוייקת יותר משיידעתי שאפשר לכתוב ספר פנטזיה.
הרפתקאות עצומות, סודות מסתוריים וקסם מדהים.
קוות'ה הוא הגיבור המושלם. עבר אפל ועצוב, חוכמה עילאית ואגדה בימי חייו.
מה עוד אפשר לבקש?

אז כמובן אחרי שסיימתם את שם הרוח רוטטים מהתרגשות (לא יודע מה איתכם אצלי בלי ספק היה רטט או שניים),
רצתם לחפש את הספר הבא בטרילוגיה.
ואז, אלא אם כן אתם לוקחים קריאה באנגלית כדבר מובן מאליו, התאכזבתם קשות.
הספר הבא, 'פחדיו של האדם החכם' לא תורגם לעברית.
ולא רק שהוא לא תורגם לעברית, להוצאה גם לא היית כל כוונה לתרגם אותו אי פעם לעברית.

שקלתי ברצינות את האפשרות של קריאה באנגלית.
אני לא עושה את זה הרבה כי לצערי האנגלית שלי איננה טובה מספיק.
שלא תבינו לא נכון כבר יצא לי לקרוא ספרים באנגלית, אבל לצערי זה דרש ממני זמן רב,
וידעתי שספר פנטזיה עמוק כזה, שיש לו שפות משלו, עולמות שונים וים של מושגים ומונחים.. זאת לא הייתה אופציה בשבילי.

אז לצערי, נאלצתי לוותר.

למה כל החפירה הזאת עד עכשיו? כדי שתבינו כמה התרגשתי כשגילתי באתר אופוס שהם קנו את הזכויות ועמדו לתרגם את הספר השני!
כמובן שלא הפסקתי לחכות ולהתעדכן אצל אופוס, (אם אתם לא מכירים את דף ה'בקרוב' שלהם ממליץ לכם להתחיל לבדוק אותו, בכל פעם שאני מסתכל בו תמיד יש שם לפחות ספר אחד שאני פשוט משתוקק לקרוא).
וסוף סוף הספר יצא לאור, אחרי שצפריר גרוסמן תרגם אותו בצורה נפלאה.

קראתי אותו. לא יכולתי להתאפק. בשניה שחזרתי הביתה מהצבא וראיתי את החבילה שהזמנתי מחכה על השולחן פשוט התחלתי לקרוא.
והנה אני כאן, יומיים אחרי כותב עליו ביקורת שנראית לי עכשיו חופרת במיוחד.
ובכל זאת אני חייב לספר קצת על הספר.

(אני ממש שומע אותכם ממלמלים 'הגיע הזמן'..)

פחדיו של האדם החכם לא נופל משם הרוח.
לא רק זה אלה שהוא מצליח לעמוד בצפיות שבניתי במשך שנים.
הסיפורים החדשים של קוות'ה מרתקים וסוחפים בצורה מדהימה.
כל אחד מהסיפורים, החל מהמסע אל חצר המלכות בוינט, ללימדיו של קוות'ה עם בני האיידם, ועד לסיפוריו החדשים מהאוניברסיטה.
המסעות כתובים בצורה מדהימה ומרתקת והדמויות החדשות מעניינות ביותר.
כדי לא להתחיל לפלוט פה ספויילרים מפחידים, אני נאלץ לסיים את הביקורת..

עכשיו רק צריך לחכות לספר האחרון בטרילוגיה...
וואו זה הולך להיות קשה.

מכירים את ההרגשה הזאת כשאתם מסיימים ספר או סדרה שאהבתם?
תחושת סיפוק כזאת כשאתם סוגרים את הספר וקולטים כמה גאוני מה שהרגע קראתם.
אי חייב להגיד, הספר הזה- סיפק את התחושה הזאת בערך פי עשר.
אני חייב להסכים עם כותב הביקורת הקודם, ברנדון סנדרסון הוא מלך גאון.
אוקיי אז סליחה מראש, אבל אני הולך לחפור קצת בביקורת הזאת. (:

היום סיימתי את הספר בפעם השניה. הפעם כשהוא בבעלותי.
בפעם הראשונה שקראתי אותו (לפני כמה חודשים כשהוא רק יצא לאור בעברית) יצא והייתי הראשון לקחת אותו מהספריה ובאותה הזדמנות גם הראשון לקחת את 'לב פלדה'. ראוי לציין- שני ספרים של ברנדון סנדרסון, שניהם שונים לחלוטין ושניהם גאוניים בפני עצמם. (למרות ש'לב פלדה' פונה אוליי לקהל טיפה צעיר יותר).
אז למה לקנות את הספר ולקרוא אותו שוב? כי הוא מצדיק את זה.
אני משתדל לקנות ספרים שאני יודע שאני ארצה לקרוא שוב.

אז קצת על הספר-
הספר מסופר מנקודת מבטם של כמה דמויות ומתמקד בעיקר בקרב במישורים המנופצים.
קרב שבו האלת'קארים לוחמים במטרה לנקום בגזע הפרשנדי שרצחו את מלך אלת'קאר.
הדמות הראשית בסיפור היא ללא ספק קאלאדין. מנתח צעיר שהופך ללוחם חניתות ומשם מתגלגל לעבדות.
אני לא אמשיך מפה, אחרת זה פשוט יגרר לספוילרים קשים, ותאמינו לי אני מתאפק שלא להכניס לפה כמה.
בניגוד לסופרים אחרים שכותבים ספר מנקודת מבטם של מספר דמויות, ברנדון סנדרסון מצליח ללהטט במעבר בין הדמויות בצורה כמעט מושלמת. אף פעם אין התעכבות מיותרת על דמות כול שהיא.

כמו בכל הספרים שלו עד כה סנדרסון מצליח ליצור עולם חדש של פנטזיה בספר הזה.
וכמו שעולם פנטזיה דורש, יש בו הכל.
כוחות לא ידועים, מלחמות חסרות מעצורים, עמים חדשים ומסתוריים וגיבור מרתק בעל רקע עמום.

הספר בלי ספק נכנס מיידית לטופ 5 שלי ופה.. אני יכול רק להמליץ:
אם אי פעם קראתם ספר שהיתה בו אפילו מעט פנטזיה ואהבתם אפילו את המעט הזה, בביקור הבא בספריה, בחרו בספר הזה.
בפעם הבאה שאתם מתלבטים בחונות ספרים קחו את הספר הזה. אם לאחד החברים יש- תשאילו ממנו בלי לחשוב פעמיים.
הוא אולי ארוך, אבל ללא ספק אחד מיצירות הפנטזיה הטובות של השנים האחרונות.
לצערי מה שנותר לי לעשות- זה רק לחכות לתרגום הספר השני בסדרה.

לא צפיתי ליותר מידי.
בכלל לא.
כמה טוב להיות מופתע (;
לא הכריכה ולא התקציר,
אף אחד מהם לא עושה צדק לספר המדהים הזה.
אז, הספר מספר על קונבאר, נער קלטי צעיר משבט הריגאנט,
ועל הפיכתו מילד פזיז לגבר (עדיין דיי פזיז) ועם הזמן גם לאגדה.
זה אוליי נשמע כמו כמה ספרים שקראתם ואתם אומרים לעצמכם 'אוו, עוד אחד כזה..'
אז לא. ממש לא. הספר ניחן ברמה מדוייקת של מתח והרפתקאה בלי הפסקה.
בדיוק מספיק כדי לא להניח לכם עד שתגיעו לסופו.
לדעתי גם חובבי ספרי המלחמה יכולים להנות ממנו.
-אפשר ממש לראות את הקווים המקבילים בין עמים בספר לעמים אמיתיים לגמרי..
---
טוב אז פעם הבאה שאתם עוברים על הספרים בסיפריה ומתלבטים מה כדאי לקחת,
והמבט שלכם קולט את 'חרב בסערה',
אל תשפטו אותו לפי המראה או התקציר,
קחו אותו ותתאמינו לי,לא תתאכזבו.

עוד לא נראה לי שיצא לי לקרוא סידרה שלמה שלכולה נתתי חמישה כוכבים.
ולא רק הטרילוגיה הראשונה, גם הטרילוגיה השנייה וסדרת ההמשך.
ובכל זאת נראה שלא הרבה אנשים נחשפו לסדרה המדהימה הזאת.
דריזט דו'אורדן הוא אלף אפל ולוחם מדהים אשר צריך להתמודד עם החלטה גורלית, האם להפנות את גבו לעקרונות שהוא מאמין שהם צודקים ונכונים ובכך להתקבל בכבוד בחברת האלפים האפלים או להתכחש לעמו ולעזוב אותם ואת מנזוברנזן עיר האלפים האפלים ללא מקום ללכת אליו, כי מי לעזאזל יקבל אלף אפל?
טרילוגיית האלף האפל היא ללא ספק אחת מסדרות הפנטזיה הטובות ביותר שקראתי אי פעם, עם תיאורי קרבות מדהימים וסיפורי הרפתקאות מרתקים.
אני ללא ספק משבץ את ר. א. סלבטורה כאחד מחמשת הסופרים המועדפים עלי.
כל ספר קשור לשאר אבל בכל זאת מדהים בפני עצמו.
לכן אני יכול לעשות רק עוד דבר אחד- להמליץ.
רוצו להביא אותו מהספרייה סמכו עלי אתם לא תתאכזבו.

'הספר שלא תוכלו להניח מידכם!' כבר נמאס לי מההבטחה הזאת.
היא מופיע כמעט על כל ספר ובכל שיחה על ספר. וברוב הפעמים זה לא נכון.
לא בספר הזה. הרשו לי להיות זה שמבטיח לכם 'לא תוכלו להניח אותו מידכם!' ברצינות.
קוותה הוא ללא ספק אחת הדמויות הכי טובות שנכתבו אי פעם.
העלילה כל כך מרתקת שלא שמתי לב לזמן עובר כשקראתי אותו.
נסחפתי לגמרי עם קוותה והסיפור שלו.. אם זה בתור ילד במשפחה אוהבת או ילד רחוב ובכלל בתור נער באוניברסיטה.
אני לא רוצה לתת ספוילרים אז אני רק אומר שמי שלא קרא אותו צריך ללכת עכשיו ולחפש אותו בספריה הקרובה.
אני יודע שאני הולך לקרוא אותו שוב.

יצא לכם ללכת לספריה לחפש ספר והא אף פעם לא היה שם?
ואז כשבכלל הלכתם לחפש ספר אחר אתם מוצאים את זה שחיפשתם מההתחלה?
זה מה שקרה לי עם הספר הזה, אבל אני חייב להגיד, כל התסבוכת הזאת הייתה שווה.
מתוך שלושת הספרים מהסדרה הזאת שקראתי עד עכשיו אין ספק שזה הכי טוב. הצורה שבה הפרקים כתובים,
הפינג פונג (כמו שאמרו לפני) בין דמויות שנמצאות אחת ליד השניה אבל כל אחד מהם רואה את מה שקורה בצורה אחרת.
העלילה של דאינריז שאולי הייתה קצת חלשה בעבר תופסת תאוצה חזקה, אריה וסאנסה משתנות, את הצד של טיריון תמיד אהבתי (הוא דמות כזאת גאונית!) והספר נגמר בצורה חזקה (ולפעמים מעצבנת) מאוד לכמה דמויות (ג'ון, אריה, בראן וכמובן - רוב)
מכאן אני יכול רק לקוות שארבע וחמש ימשיכו באותה רמה.