פתח דבר


"טֵלְסִין!" ווקסיליום סינן מבין שיניו, חומק מתוך בקתת האימונים.


טלסין הביטה לאחור, עיוותה את פניה והתכופפה עוד יותר. אחותו של ווקסיליום הייתה בת שש-עשרה ומבוגרת ממנו בשנה. שערה השחור הארוך הקיף אף כפתורי ושפתיים מכווצות, ותבניות בצורת V עיטרו את חזית גלימותיה הטריסאיות המסורתיות. הבגד התאים לה יותר מאשר לו. כל בגד שטלסין לבשה נראה אלגנטי. ווקסיליום הרגיש שהוא לובש שק.


"לך מכאן, אַסִינְתְ'יוֹ," היא אמרה, חומקת סביב הבקתה.


"את תחמיצי את הדקלום הלילי."


"הם לא ישימו לב שאני לא שם. הם לא בודקים אף פעם."


בתוך הבקתה, המורה טֵלִינְגְדְוַר דיבר עוד ועוד על התנהגות טריסאית נאותה. כניעה, ענווה, והדבר שנקרא בפיהם "התנהלות מכובדת". הוא דיבר עם התלמידים הצעירים. התלמידים המבוגרים יותר, כמו ווקסיליום ואחותו, היו צריכים לשהות בחדרם ולעשות מדיטציה.


טלסין חמקה הרחק משם, חוצה אל האזור המיוער של אלנדל שהיה ידוע פשוט בכינוי "הכפר". ווקסיליום חכך בדעתו, ולאחר מכן מיהר אחרי אחותו.


"את תסתבכי בצרות," הוא אמר ברגע שהשיג אותה. הוא עקב אחריה סביב גזע עץ אלון ענק. "את תגרמי לי להסתבך בצרות."


"אז מה?" היא אמרה. "מה בכלל הקטע שלך עם חוקים?"


"כלום," הוא אמר. "אני רק —"


היא נכנסה לתוך היער. הוא נאנח והלך אחריה, ובסופו של דבר הם פגשו שלושה צעירים טריסאים: שתי נערות ונער גבוה. קְוָואשִים, אחת הנערות, בחנה את ווקסיליום מכף רגל ועד ראש. היא הייתה כהת עור ותמירה. "הבאת אותו?"


"הוא הלך אחריי," אמרה טלסין.


ווקסיליום חייך בתקווה אל קוואשים, ואז אל אִיידַשְוִוי, הנערה האחרת. היא הייתה בעלת עיניים מרוחקות ובת גילו. ובשם הרמוניה... היא הייתה משגעת. היא הבחינה בתשומת הלב שלו, מצמצה כמה פעמים ואז הסיטה את מבטה, חיוך צנוע על שפתיה.


"הוא ילשין עלינו," אמרה קוואשים, מושכת אליה בחזרה את תשומת הלב. "את יודעת את זה."


"אני לא אלשין," ווקסיליום התפרץ.


קוואשים ירתה אליו מבט מצמית. "אתה עלול להפסיד את השיעור הלילי. מי יענה את כל התשובות החלודות? יהיה שקט מאוד בכיתה אם לא יהיה שם מישהו כמוך שיתחנף למורה."


פוֹרְץ', הנער הגבוה, עמד בתוך הצללים. ווקסיליום לא הביט בפורץ', לא הסתכל בעיניו. הוא לא יודע, נכון? אין סיכוי שהוא יודע. פורץ' היה המבוגר מביניהם, אבל הוא כמעט לא דיבר.


הוא היה דו-כוח, בדומה לווקסיליום. לא שמישהו מהם השתמש באלומנטיקה שלו בזמן האחרון. בכפר זה היה הצד הטריסאי שלהם — התכמות שלהם — שזכה לתשבחות. העובדה שגם הוא וגם פורץ' היו קלעים לא הייתה חשובה כהוא זה לטריסאים.


"בואו נלך," אמרה טלסין. "מספיק עם הוויכוחים. אין לנו זמן רב. אם אחי רוצה לבוא איתנו, אין מה לעשות."


הם הלכו אחריה מתחת לצמרות העצים, רומסים בכפות רגליהם את העלים היבשים. הצמחייה העבותה כמעט השכיחה מהם שהם נמצאים במרכזה של עיר ענקית. קולות האנשים הצועקים ורעשי הלמות פרסות הברזל על הרחובות המרוצפים היו רחוקים, וכמעט לא היה ניתן לראות או להריח כאן את העשן. הטריסאים התאמצו מאוד לוודא שהאזור שלהם בעיר יהיה שלֵו, שקט ורגוע.


ווקסיליום היה אמור לאהוב את המקום הזה.


חמשת הצעירים התקרבו אל בקתת הסינודה, מקום המגורים של מועצת הזקנים הטריסאית. טלסין הורתה לקבוצה להמתין בזמן שמיהרה אל אחד החלונות והאזינה למתרחש מאחוריו. ווקסיליום הביט סביב בחשש. הערב התקרב, היער נעשה קודר, אבל מישהו היה יכול לעבור שם ולמצוא אותם.


אל תדאג יותר מדי, הוא אמר לעצמו. הוא היה צריך להצטרף לבילויים שלהם כמו אחותו. כך הם יראו בו אחד מהם, נכון?


זיעה זלגה על פניו. לא רחוק משם קוואשים נשענה על עץ, אדישה לחלוטין, חיוך קל על שפתיה כשהבחינה בעצבנות שלו. פורץ' עמד בצללים, ניצב זקוף, וחלודה — עם כל הרגש שהפגין, נדמה לאחד מהעצים. ווקסיליום הביט אל איידשווי, בעלת העיניים הגדולות, והיא הסמיקה והסבה את מבטה.


טלסין חמקה בחזרה אליהם. "היא שם."


"זה המשרד של סבתא," אמר ווקסיליום.


"ברור," אמרה טלסין. "והיא נקראה למשרד בשל מצב חירום. נכון, איידשווי?"


הנערה השקטה הנהנה. "ראיתי את הזקנה וָאפֵנדַל חולפת בריצה על פני חדר המדיטציה שלי."


קוואשים חייכה. "אז היא לא תשגיח."


"תשגיח על מה?" שאל ווקסיליום.


"על שער הבדיל," אמרה קוואשים. "אנחנו יכולים לצאת אל העיר. זה יהיה קל יותר מבדרך כלל!"


"מבדרך כלל?" אמר ווקסיליום, מעביר את מבטו באימה מקוואשים אל אחותו. "כבר עשיתם את זה?"


"ברור," אמרה טלסין. "קשה למצוא משקה טוב בכפר. יש פאבים נהדרים במרחק שני רחובות מכאן."


"אתה זר," אמר לו פורץ' והתקרב אליו. הוא דיבר לאט, בכוונה רבה, כאילו כל מילה דרשה ממנו מחשבה נפרדת. "למה אכפת לך אם נצא? תראה, אתה רועד כולך. ממה אתה מפחד? חיית בחוץ רוב חייך."


אתה זר, הם אמרו. למה אחותו התחברה תמיד לכל קבוצה? למה הוא תמיד נאלץ לעמוד בחוץ כמו זר?


"אני לא רועד," אמר ווקסיליום לפורץ'. "אני פשוט לא רוצה להסתבך בצרות."


"הוא עומד להלשין עלינו," אמרה קוואשים.


"אני לא." לא על זה לפחות, חשב ווקסיליום.


"בואו נלך," אמרה טלסין, מובילה את החבורה דרך היער אל שער הבדיל, שהיה שם מפואר למשהו שבעצם היה סתם רחוב — אף שבאמת היה בו שער אבן שעליו היו חקוקים הסמלים הטריסאים העתיקים של שש-עשרה המתכות.


מעבר לשער היה עולם שונה לחלוטין. מנורות גז זוהרות ניצבו ברחובות, נערים שמכרו עיתונים התהלכו בלילות עם עיתונים שלא הצליחו למכור מתחת לזרועותיהם. פועלים הלכו אל הפאבים ההמוניים כדי לשתות משקאות חריפים. הוא לא באמת הכיר את העולם הזה. הוא גדל באחוזה מפוארת, מוקף בגדים נאים, יין וקוויאר.


משהו בחיים הפשוטים האלה קרא לו. אולי הוא ימצא את זה שם. הדבר שמעולם לא הצליח למצוא. הדבר שנראה שיש לכולם, אבל הוא עצמו אפילו לא הצליח לקרוא לו בשם.


ארבעת הצעירים האחרים רצו החוצה, עוברים על פני בניין שחלונותיו חשוכים, בשעה הזאת של הלילה סבתם של ווקסיליום וטלסין בדרך כלל הייתה יושבת בו וקוראת. הטריסאים לא העסיקו שומרים בכניסה לממלכתם, אבל הם כן השגיחו על הבאים והיוצאים.


ווקסיליום לא יצא, עדיין לא. הוא השפיל את מבטו, קיפל את שרוולי גלימותיו וחשף את צמידי מתכות המוח שענד.


"אתה בא?" קראה אליו טלסין.


הוא לא השיב.


"ברור שלא. אתה אף פעם לא רוצה להסתכן."


היא הובילה את פורץ' וקוואשים הרחק משם. למרבה הפלא, איידשווי השתהתה. הנערה השקטה הביטה בו בסקרנות.


אני יכול לעשות את זה, חשב ווקסיליום. זה לא נורא. העקיצה של אחותו עדיין הדהדה באוזניו והוא אילץ את עצמו להתקדם ולהצטרף אל איידשווי. הוא חש בחילה עולה בו אבל נעמד לצידה והתענג על חיוכה הביישני.


"אז, מה היה מקרה החירום?" הוא שאל את איידשווי.


"הא?"


"מקרה החירום שבגללו סבתא נלקחה מכאן?"


איידשווי משכה בכתפיה, הסירה את הגלימה הטריסאית שלה ולרגע זעזעה אותו, אבל אז הוא הבחין שהיא לבשה מתחתיה חצאית וחולצה. היא זרקה את הגלימה אל השיחים. "אני לא יודעת הרבה. ראיתי את סבתך רצה אל בקתת הסינודה, ושמעתי את טָאתֵ'ד שואל משהו על זה. יש איזה משבר. ממילא תכננו לחמוק החוצה הלילה, אבל אז חשבתי לעצמי, אתה יודע, שזה יהיה זמן טוב יותר."


"אבל מקרה החירום..." אמר ווקסיליום, מביט לאחור.


"משהו על כך שקפטן מהמשטרה בא לחקור אותה," אמרה איידשווי.


שוטר?


"בוא נלך, אסינת׳יו," היא אמרה, לוקחת את ידו. "סבתך תיפטר בקרוב מהזר הזה. יכול להיות שהיא כבר בדרך חזרה!"


הוא קפא במקום.


איידשווי הביטה בו. העיניים החומות והיפות הקשו עליו לחשוב. "קדימה," היא דחקה בו. "יציאה החוצה היא אפילו לא עבירה. לא חיית שם ארבע-עשרה שנה?"


חלודה.


"אני צריך ללכת," הוא אמר, פנה בחזרה ורץ אל היער.


איידשווי נשארה במקום עומדה. ווקסיליום נכנס אל היער, שועט אל בקתת הסינודה. אתה יודע שהיא תחשוב שאתה פחדן, עברה בו מחשבה. כולם יחשבו ככה.


ווקסיליום נעצר מחוץ לחלון המשרד של סבתו, ליבו הולם בפראות. הוא נצמד אל הקיר, וכן, הוא הצליח לשמוע משהו מבעד לחלון הפתוח.


"אנחנו מפקחים כאן על עצמנו, אדוני השוטר," אמרה סבתא ואפנדל מבפנים. "אתה יודע את זה."


ווקסיליום העז לזקוף את ראשו ולהציץ מבעד לחלון. הוא ראה את סבתא יושבת ליד השולחן שלה, דוגמה ומופת להתנהגות טריסאית, שערה קלוע בצמה וגלימותיה חלקות וללא רבב.


האיש שעמד בצידו האחר של השולחן החזיק את כובע השוטר מתחת לזרועו כסימן לכבוד. הוא היה אדם מבוגר עם שפם משתפל, והתג על חזהו ציין כי הוא קפטן ובלש. דרגה גבוהה. זה אדם חשוב.


כן! חשב ווקסיליום ונבר בכיסו כדי למצוא את רשומותיו.


"הטריסאים מפקחים על עצמם," אמר השוטר, "מכיוון שבדרך כלל הם לא זקוקים לפיקוח."


"הם לא זקוקים לו גם כעת."


"המודיע שלי —"


"אם כן עכשיו יש לך מודיע?" שאלה סבתא. "חשבתי שמדובר בתלונה אנונימית."


"היא הייתה אנונימית, כן," אמר השוטר והניח פיסת נייר על השולחן. "אבל אני חושב שמדובר במשהו שהוא יותר מסתם 'תלונה'."


סבתו של ווקסיליום לקחה את פיסת הנייר. ווקסיליום ידע מה כתוב שם. אחרי הכול, הוא עצמו שלח אותה, עם המכתב.


חולצה שמדיפה ריח עשן, תלויה מאחורי הדלת שלו.


מגפיים מלוכלכים מבוץ שמתאימים לגודל של טביעות הרגליים מחוץ לבניין השרוף.


בקבוקי שמן בארגז מתחת למיטתו.


הרשימה הכילה עשרות רמזים המצביעים על כך שפורץ' הוא האדם ששרף עד היסוד את חדר האוכל, קודם לכן החודש. ווקסיליום התרגש כשראה כי השוטרים התייחסו ברצינות לממצאיו.


"זה אכן מטריד," אמרה סבתא, "אבל אינני רואה דבר אחד ברשימה הזאת שנותן לך את הזכות לפלוש לממלכתנו, קפטן."


השוטר השעין את ידיו על קצה שולחנה, ניצב מולה. "אם אני זוכר נכונה, לא דחית את עזרתנו כאשר שלחנו חוליית כיבוי כדי לכבות את השרֵפה."


"אקבל ללא היסוס כל עזרה הנחוצה לשם הצלת חיים," אמרה סבתא. "אבל אינני זקוקה לעזרה כדי לכלוא אנשים. תודה רבה."


"האם זה כי פורץ' הוא דו-כוח? את מפחדת מכוחותיו?"


היא ירתה אליו מבט של בוז.


"זקנת העדה," הוא אמר ונשם עמוק. "פושע מסתתר בקרבכם —"


"אם אכן הוא נמצא כאן," היא אמרה, "אנחנו נטפל בעצמנו באותו אדם. ביקרתי בבתי הצער וההרס שאתם הזרים מכנים בשם בתי כלא, קפטן. ולא אסכים שאחד האנשים שלי ייכלא שם רק בשל שמועות וניחושים שנשלחים בדואר."


השוטר שחרר את נשימתו והזדקף שוב. הוא הניח חפץ על השולחן בקול נקישה קל. ווקסיליום ניסה לראות במה מדובר, אבל השוטר כיסה את החפץ בכף ידו.


"את יודעת הרבה על הצתות, זקנת העדה?" שאל השוטר בשקט. "אצלנו קוראים לזה פשע משני. בדרך כלל הוא מתבצע כדי להסתיר גנבה, לסייע בניסיון הונאה או כמעשה אלימות ראשון. במקרה כזה, השרפה עצמה רק מבשרת על הדברים העומדים להתרחש בעתיד. במקרה הטוב, יש לכם פירומן שרק רוצה לשרוף שוב. במקרה הרע... טוב, משהו נורא יותר יתרחש אצלכם, זקנת העדה. משהו שכולכם תצטערו עליו."


סבתא כיווצה את שפתיה עד שנמתחו לקו דק. השוטר הסיר את ידו וחשף את מה שהיה מונח על השולחן. כדור אקדח.


"מה זה?" אמרה סבתא.


"תזכורת."


סבתא לקחה אותו מהשולחן וזרקה אותו על הקיר ליד המקום שבו ווקסיליום הסתתר. הוא זינק לאחור והתכופף, ליבו הולם בפראות.


"אל תביא את כלי המוות אל המקום הזה," סיננה סבתא בזעם.


ווקסיליום חזר אל החלון והספיק לראות את השוטר מניח את הכובע על ראשו. "כאשר הילד שוב ישרוף משהו," הוא אמר בשקט, "תקראי לי. נקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי. ערב טוב."


הוא עזב בלי לומר מילה נוספת. ווקסיליום היה מכווץ, נשען על קיר הבניין, חושש שהשוטר יביט לאחור ויבחין בו. זה לא קרה. האיש צעד לאורך השביל ונעלם בתוך צללי הערב.


אבל סבתא... היא לא האמינה. היא לא יכולה לראות את זה? פורץ' ביצע את הפשע. הם פשוט עומדים להתעלם מזה? למה —


"אסינת'יו," אמרה סבתא, משתמשת כמו תמיד בשמו הטריסאי של ווקסיליום. "תוכל בבקשה להיכנס?"


הוא חש פחד אדיר גואה בו, ולאחר מכן בושה. הוא הזדקף במקומו. "איך ידעת?" הוא אמר מבעד לחלון.


"ההשתקפות במראה שלי, ילד," היא אמרה והרימה כוס תה בידה בלי להביט בו. "ציית לי. בבקשה."


הוא עקף בקדרות את הבניין והגיע אל דלת הכניסה לבקתת העץ. למקום היה ריח של לכה לעץ שהוא עצמו מרח בזמן האחרון. החומר עדיין היה קרוש מתחת לציפורניו.


הוא נכנס פנימה וסגר את הדלת. "למה את —"


"שב בבקשה, אסינת'יו," היא אמרה בשקט.


הוא ניגש אל השולחן, אבל לא התיישב בכיסא האורח. הוא הוסיף לעמוד, בדיוק במקום שבו עמד השוטר.


"הכתב שלך," אמרה סבתא, והניפה את ידה אל הנייר שהשוטר השאיר אחריו. "לא אמרתי שאני שולטת במצב עם פורץ'?"


"את אומרת הרבה דברים, סבתא. אאמין כשאראה הוכחה."


ואפנדל רכנה לפנים, אדים עולים מתוך הכוס שבידיה. "הו, אסינת'יו," היא אמרה. "חשבתי שאתה רוצה להשתלב כאן."


"אני רוצה."


"אם כך למה אתה מאזין בסתר ליד החלון שלי במקום לעשות את המדיטציה?"


הוא השפיל את מבטו בבושה.


"הדרך הטריסאית היא דרך של סדר, ילד," אמרה סבתא. "יש לנו חוקים, ולחוקים יש סיבות טובות."


"ושרפת בניינים היא לא נגד החוקים?"


"ברור שכן," אמרה סבתא. "אבל פורץ' לא באחריותך. דיברנו איתו. הוא מתחרט על מעשיו. הוא ביצע את הפשע כי הוא נער מבולבל שמבלה זמן רב מדי לבדו. ביקשתי מכמה נערים להתיידד איתו. הוא יכפר על פשעו, אבל אנחנו נעשה את זה בדרך שלנו. האם אתה רוצה שהוא יירקב בכלא?"


ווקסיליום היסס, נאנח והתיישב על הכיסא מול שולחנה של סבתו. "אני רוצה לדעת מה הדבר הנכון," הוא לחש, "ולעשות את זה. למה זה קשה כל-כך?"


סבתא הזעיפה פנים. "קל לגלות מה נכון ומה אינו נכון, ילד. אני מודה שלבחור לעשות את הדבר שאתה יודע שעליך לעשות הוא —"


"לא," אמר ווקסיליום. הוא עיקם את פניו. לא היה נבון לקטוע את דבריה של סבתא וו. היא לא צעקה אף פעם, אבל היה ניתן לחוש את זעפה כמו סופת רעמים העומדת להתפרץ בחדר. הוא המשיך בקול נעים יותר. "לא, סבתא. לא קל לגלות מה הוא הדבר הנכון."


"כך כתוב בדרכינו. כך אנחנו מלמדים בכל יום בשיעורים."


"זה רק קול אחד," אמר ווקסיליום, "פילוסופיה אחת. יש קולות רבים כל-כך..."


סבתא הושיטה את ידה מעל השולחן ואחזה בכף ידו. עורה היה חמים מספל התה שהחזיקה. "אה, אסינת'יו," היא אמרה. "אני מבינה עד כמה זה קשה לך. אתה ילד שבא משני עולמות."


משני עולמות, הוא חשב מייד, אבל ללא בית אחד.


"אבל אתה חייב לפעול לפי הדרכים שאנחנו מלמדים אותך," המשיכה סבתא. "הבטחת לי שתציית לחוקים בזמן שאתה גר כאן."


"אני מנסה."


"אני יודעת. אני שומעת דברים טובים מטלינגדור ומהמורים האחרים שלך. הם אומרים לי שאתה לומד את החומר טוב יותר מהאחרים — שזה כאילו חיית כאן כל חייך! אני גאה מאוד במאמציך."


"הילדים האחרים לא מקבלים אותי. ניסיתי לעשות כפי שאמרת — להיות יותר טריסאי מכל אחד אחר, להוכיח את עצמי בפניהם. אבל הילדים... אני לעולם לא אהיה אחד מהם, סבתא."


"הרבה אומרים היום 'לעולם לא'," אמרה סבתא ולגמה מהתה, "אבל הם לא מבינים. תן לחוקים להנחות אותך. תוכל למצוא בהם שלווה. אם יהיו אנשים שינטרו לך טינה בשל הדבקות שלך בחוקים, תן להם. בסופו של דבר, באמצעות מדיטציה, הם ישלימו עם הרגשות האלה."


"האם תוכלי... אולי להורות לכמה מהם להתיידד איתי?" הוא שאל אותה, מבויש מכך שקולו נשמע חלש כשאמר את זה. "כמו שעשית עם פורץ'?"


"אעשה זאת," אמרה סבתא. "עכשיו, לך מכאן. אני לא אדווח על העבירה הזאת, אסינת'יו, אבל הבטח לי בבקשה שתפסיק עם האובססיה הזאת שיש לך לפורץ' ותיתן לאנשי הסינודה לעסוק במשמעת."


ווקסיליום קם ממקומו וכף רגלו החליקה על דבר-מה. הוא התכופף והושיט אליו את ידו. הכדור.


"אסינת'יו?" שאלה סבתא.


הוא תפס את הכדור באגרופו כאשר הזדקף ומיהר לצאת מהחדר.


המשך הפרק בספר המלא