הערב התחיל דווקא טוב. אני יושב על ספסל בגן הציבורי, מוזיקה טובה מתנגנת באוזניות, שוקולדים מתמוססים בפה ורוח סתווית קרירה מעניקה מיזוג מהטבע. אבל איך כתוב בספר? "בסך הכול זה יום טוב. אבל ימים טובים לא נמשכים לנצח". הם מתפוצצים לנו בפנים בקול שאון גדול.

בשדרת הספסלים הסמוכה מתיישבים כמה צעירים אתיופים. זמן מה לאחר מכן מגיעים לגן כמה נערים אחרים. יש להם בקבוקי בירה ביד, קעקועים מעטרים את קיבורת

כבר אמרתי את זה פעם ואחזור על זה שוב, אני מחבבת את הספרים של ניק הורנבי (ומחבבת זו לא מילה שאני נוטה להשתמש בה, גם את זה אמרתי).

הספר הזה, כמו שאר ספריו, עוסק בתהיות אקזיסטנצליסטיות. הפעם הן עטופות בסיפור על אישה חכמה וחביבה שמבזבזת את זמנה על גבר אובססיבי שמעריץ את טאקר קרואו, זמר עבר מסתורי. השעון הביולוגי מתקתק ונופל לה האסימון.
אני לא אספר את כל הסיפור אבל הוא קורה כמעט בהווה- כך שעדיין

הספר הזה שייך לסדרה של הוצאה לאור שנקראת "מהעולם האמיתי" - בדרך כלל מדובר בספרים המיועדים לבני נוער, כאלה שעוסקים בחוויות שהם חווים בחיים.

הספר הבטיח סיפור עסיסי במיוחד מהחיים - נערה שחורה שנחשפת לאירוע ירי של גבר שחור, אדם שהיא מכירה אישית, על ידי שוטר לבן. סיפור שהוא ממש ממש מהעולם האמיתי, כזה שחשוב לעסוק בו.

הספר כתוב בגוף ראשון, על ידי אותה נערה. הבעיה היא, שהצורה שבה אותה נערה כותבת/מתב

הציפיות היו גבוהות למדי נוכח המחמאות להן זכה הספר.
סטאר קרטר היא נערה שחורה החיה בשכונה שחורה, גרדן הייטס, בת למשפחה נורמטיבית. ערב אחד היא וחבר הילדות קאליל יוצאים ממסיבה, הוא נוהג כששוטר לבן עוצר אותם. לפי הדרכת הוריה ידיה גלויות ובלי תנועות פתאומיות.השוטר דורש מקאליל לצאת מהרכב והוא נורה למוות לעיניה בגלל תנועה פתאומית ומה שבטעות נראה לשוטר נשק. סטאר המומה ומבועתת ובזמן ההמתנה לאמבולנס השוטר

עלילת הספר "אי השקרים" מתרחשת באי גרנזי, אחד מאיי התעלה הבריטית. הסופרת מגוללת שתי עלילות זו בצד זו. העלילה המרכזית מתחוללת בשנת 1985 ומסופרת מפי קתרין רוזייר, נערה תלמידת תיכון. כבר בפסקה השנייה של הספר היא מתוודה שהרגה את חברתה, ניקולט, ובסיפור היא מתארת את מהלך העניינים מאז שהכירה את ניקולט ועד סופה.
העלילה השנייה, הכתובה לסירוגין בין הפרקים מפיה של קתרין, מתארת מעשים שהתרחשו באי בזמן הכיבוש ה

שיעורי גיאוגרפיה בבית הספר הם עניין שטחי למדי. אין מספיק שיעורים ולכן ממקדים את הלימוד בכמה מדינות עיקריות ובכמה נקודות משוות - ערים גדולות, נהרות, אוכלוסיה, כלכלה, תעשיה, צמחיה ודברים כאלה. שיעורי היסטוריה שטחיים באותה מידה. כל זה משאיר לנו ים של דברים שצריך ללמוד מחוץ לכתלי בית הספר, וזה בסדר גמור. על האי גרנזי, למשל, שמעתי לראשונה רק לפני כעשור, כשקראתי את הספר של מארי אן שייפר בעל השם המופרך "

****



כמו "אהבה על הדשא", "נאמנות גבוהה" ו"בדרך למטה", ספריו הקודמים שקראתי של ניק הורנבי, גם הספר הזה נע על המנעד הדק שבין קומי לנוגה. הוא מספר על אנשים רגילים, בלי דרמות גדולות, בלי רציחות מסתוריות. פשוט, סיפורים אנושיים על בני אדם, מארג חולשותיהם ושמחותיהם הקטנות והרגעים הפרוזאיים והטרגיים שמרכיבים בעצם את החיים של כולנו.
הסיפור ב"ג'ולייט, הגירסה העירומה" הוא בעצם סיפור על החמצה. טאקר ק

*השנאה שנתתם*

אמ;לק: כן או לא? לא. ספר מיותר, שלדעתי גם עושה עוול לכל המסרים השוויוניים שהיה אמור לשדר. הישמרו לנפשותיכם

תקציר מגב הספר:
סטאר בת השש־עשרה חיה בשני עולמות מתנגשים – שכונת העוני שנולדה וגדלה בה ( =^.^= זו לא שכונת עוני, זו שכונת פשע, יש בה גם מאפיונרים ממש עשירים, וסטאר עצמה שייכת למשפחה נורמטיבית ממעמד הביניים =^.^= ), וחברת הילדים העשירים מהתיכון היוקרתי שלה. האיזון הע

ללא ספוילרים
הרגע סיימתי לקרוא את הספר, ואני מרגישה שזו חובתי לכתוב עליו ביקורת.
הספר מעולה.
כתוב טוב, הומור טוב, והכי חשוב, הצליח לגרום לי לחוות רגשות.
מה זאת אומרת? לפי דעתי, הדבר הכי חשוב בעצם בספר הוא שאני אקבל את נקודת המבט של הדמות ואחשף לרגשות שלה.
אני לא אפרט, כדיי לא לעשות ספויילרים לכאלו שלא קראו את הספר עדיין אבל אני יכולה להגיד שבכל פעם שהזכירו את השוטר, "115" רתחתי מעצבים.