ביקורת ספרותית על ג'ולייט - הגרסה העירומה מאת ניק הורנבי
ספר טוב

---

כבר אמרתי את זה פעם ואחזור על זה שוב, אני מחבבת את הספרים של ניק הורנבי (ומחבבת זו לא מילה שאני נוטה להשתמש בה, גם את זה אמרתי).

הספר הזה, כמו שאר ספריו, עוסק בתהיות אקזיסטנצליסטיות. הפעם הן עטופות בסיפור על אישה חכמה וחביבה שמבזבזת את זמנה על גבר אובססיבי שמעריץ את טאקר קרואו, זמר עבר מסתורי. השעון הביולוגי מתקתק ונופל לה האסימון.
אני לא אספר את כל הסיפור אבל הוא קורה כמעט בהווה- כך שעדיין אין בו פייסבוק, אנדרואיד ומסכי מגע אבל יש בו ערכי ויקיפדיה בדויים וגם, ובעיקר, מקום מרכזי לקשרים אינטרנטיים.

ניק הורנבי הוא סופר חכם ושנון שיוצר דמויות מורכבות ומכניס להן לראש מחשבות שכשקוראים אותן אומרים- וואלה, זה נכון. לא חידושים מרעישים אבל הניסוח הוא רהוט ומדויק.
והרי לכם דוגמא שנוגעת לחיי כל אחד ואחת מאתנו. אנני, גיבורת הסיפור, כותבת לראשונה בחייה ביקורת בפורום מוזיקלי נידח ומקבלת מספר תגובות. והנה הגיגיה כשהיא קוראת אותן:

"היא לא הבינה למה שמישהו יטרח לכתוב דבר כזה; אבל האמת היא שאין טעם לשאול "למה מישהו יטרח" כמעט על שום דבר באינטרנט, כי אז כל העסק מתמוסס כמו גלידה בשמש. למה היא טרחה? למה מישהו טורח? בסך הכול היא היתה בעד הטרחה; ולכן תודה לך MrMozza7 על תרומתך לדיון ותודה גם לכל האחרים, בכל אתר ואתר ברשת."

יכול להיות שהיא מתכוונת גם אלינו?

כמו כן, האובססיה של דנקן, בן זוגה של אנני, מוצגת ללא כחל ושרק. לא הרואית עד מוות, לא מפחידה ומפעימה כמו אובססיות ספרותיות אחרות, אלא משהו כוסס, סיזיפי, מפריע, נלעג לעיתים, תחליף לחיים מלאים והאפשרויות הוירטואליות מאכילות את החיה והופכות אותה למפלצת
אבל לפעמים, במפתיע, יכול לצאת מהוירטואליה משהו טוב. ממש טוב.
כל מילה אמת, ניק.

הספר הזה נגמע לי בשלוק, בערב אחד, וכמו תמיד אחרי ספר שלו תהיתי מדוע ההרגשה היא כמו אחרי שתיית פחות מדי וודקה עם יותר מדי אשכוליות
רק שהפעם קראתי אותו מיד אחרי שגמרתי את "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" (שעליו אני צריכה לחשוב קצת יותר לפני שאכתוב) ואז הבנתי מדוע.
ב"חייו הקצרים וכו..", שהוא לא חף ממגרעות, מסופר על אנשים. אנשים אמתיים שעשו לי לפעמים חשק לצעוק להם כמו שסבתי המנוחה הייתה צועקת לאנטונלה בטלוויזיה: "אל תקשיבי לו! הוא משקר!" או "זהירות! מאחוריך!".

בספר הזה מסופר על דמויות. מורכבות ועגולות ככל שיהיו, הן קצת כמו בינה מלאכותית מושלמת. כל הדקויות האנושיות קיימות אבל חסר הגרעין האמתי. הנשמה? נגיד.

דמויות עגולות ומנומקות, כתיבה רכה ואינטליגנטית, קונפליקט פנימי והתרתו החלקית- בקיצור- מזכיר את אשכול נבו רק שאנגלי ומצחיק.
בשבילי אנגלי ומצחיק שווה עוד כוכב לפחות.
ובכל זאת אם אני מתבוננת בארבעת הכוכבים של אוסקר מול אילה של ניק, אני יכולה להגיד שכוכבים לא תמיד עשויים מאותו החומר.

אה, ועוד משהו משעשע מנפלאות הרשת- http://youtu.be/E0pUFoVINL0

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על ג'ולייט - הגרסה העירומה