“הערב התחיל דווקא טוב. אני יושב על ספסל בגן הציבורי, מוזיקה טובה מתנגנת באוזניות, שוקולדים מתמוססים בפה ורוח סתווית קרירה מעניקה מיזוג מהטבע. אבל איך כתוב בספר? "בסך הכול זה יום טוב. אבל ימים טובים לא נמשכים לנצח". הם מתפוצצים לנו בפנים בקול שאון גדול.
בשדרת הספסלים הסמוכה מתיישבים כמה צעירים אתיופים. זמן מה לאחר מכן מגיעים לגן כמה נערים אחרים. יש להם בקבוקי בירה ביד, קעקועים מעטרים את קיבורת ידם ומוזיקה בעוצמה של אולם חתונות בוקעת מהרמקולים הרוטטים שלהם.
פנים זעופות צצות מאחד החלונות ואדם מבוגר צועק "שיהיה כאן שקט, פושטקים." אחד הנערים מסמן לו אצבע משולשת, פולט קללה ומגביר את עוצמת המוזיקה. זה כבר לא אולם חתונות, זו הופעה חיה בקיסריה. לא חולף זמן רב ויללות הסירנה המשטרתית מנסרות את חלל האוויר. הנערים ממהרים להסתיר את בקבוקי הבירה ולהנמיך את המוזיקה. על הניידת שמגיעה למקום מתנוסס השלט "שיטור קהילתי", אבל זה לא מונע מהגוץ השמנמן והמקריח שמגיח ממנה להתנהג כמו איזה רמבו. הוא ניגש בצעדים נמרצים ל... רוצים לנחש למי בדיוק? רמבו פונה אליהם בצורה בוטה ודורש מהם לעזוב את המקום. כמובן שהנערים האתיופים אומרים שלא הם אחראים למהומה, וכמובן שכל הסבריהם נופלים על אוזניים ערלות.
אני מתערב לטובתם ומסביר לשוטר מה בדיוק אירע, אך הוא קוטע אותי בחדות. גבתו הימנית מורמת כשזו השמאלית נותרת במקומה הטבעי, והדבר משווה לפניו הזעופות ארשת מגוחכת. רמבו נועץ בי עיניים טמומות מבט. "רק רגע," הוא שואל. "מי אתה בדיוק בשבילם, העורך דין שלהם?" אני לא נשאר חייב ושולף מהמותן. "אני אחיהם הגדול. מה, לא שמים לב לדמיון?" לוקח לרמבו כמה שניות עד שנופל לו האסימון, ואז חיוך עקום משתרבב לו בזווית פיו, והוא מבשר רעות. "אהה... אתה מתחכם אתי. הבנתי."
בשעה שהצעירים האתיופים מפנים את המקום אני שואל את רמבו אם אני יכול להמליץ לו על ספר טוב, "השנאה שנתתם". הוא פולט נחירת בוז. "אני לא קורא ספרים," הוא אומר. "יש לי דברים יותר חשובים לעשות." נו, ככה זה כשאתה עסוק במיגור כוחות האופל (והשְׁחוֹר, כמובן) הש איך לך זמן לשטויות.
אם לא ספרות, אז אולי אקטואליה? אני שואל את רמבו אם הוא שמע על יוסף סלמסה. החיוך העקום הופך לארשת פנים זועמת במיוחד. כן, הוא שמע. רמבו מקרב את פניו אל פניי באופן שבו זר, לו נקלע למקום, עלול היה לחשוב שהשוטר עומד להדביק לי נשיקה צרפתית. הוא מסביר לי שהעונש הקבוע בחוק על העלבת עובד ציבור הוא שלושה חודשי מאסר ושהחוק מאפשר לו לעכב אותי לחקירה בתחנת המשטרה. למי שלא שמע על פרשת סלמסה, ממש בקיצור נמרץ: יוסף סלמסה, צעיר אתיופי שומר חוק, ישב לתומו על ספסל בגן הציבורי הסמוך לביתו כששוטרים שהגיעו למקום בעקבות תלונה על ניסיון פריצה של אדם חמוש בסכין חשדו בו (מעניין באמת למה), תקפו אותו באקדח אלקטרוני מסוג "טייזר", אזקו אותו בידיו וברגליו ולקחו אותו לתחנת משטרת זיכרון יעקב. כאשר אביו הגיע למקום הוא מצא את סלמסה מוטל ללא ניע על הכביש מחוץ לתחנה, כשהוא אזוק בידיו וברגליו. ארבעה חודשים לאחר האירוע הטראומתי שהותיר צלקות בנפשו של "הפושע המסוכן", יצא יוסף סלמסה להפסקת צהריים מעבודתו ולא שב. גופתו נמצאה בתחתית מצוק המחצבה בבנימינה. בבחינה מחודשת של חומר הראיות בתיק, לפי בקשת המשפחה, מצאה המחלקה לחקירות שוטרים כי השוטרים שיקרו כשטענו שהזהירו את יוסף סלמסה בטרם השתמשו נגדו בטייזר. כמו כן נמתחה ביקורת על השארתו אזוק מחוץ לתחנת המשטרה ועל איומי המשטרה על בני משפחתו כדי שיבטלו את התלונה שהגישו למח"ש. איך הסתיימה הפרשה? מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך, החליט שאין מקום לנקוט בצעדים מִנהליים או פיקודיים נגד השוטרים שהיו מעורבים בפרשה. אפילו נזיפה הם לא קיבלו.
בזמן שרמבו שלי והניידת שלו עוזבים את המקום אני נועץ מבט בחבורת הנערים המקועקעים, השבעים, שנותרה בגן. בקבוקי הבירה נשלפים בחזרה והרמקולים חוזרים לרטוט ולהרעיש עולמות. השיר הנפלא Blue Lights של ג'ורג'ה סמית בוקע מהם וללא ספק אני חווה את הרגע האירוני ביותר בחיים שלי.
האירוע הקטן שהייתי עד להתרחשותו לא הסתיים בהריגתו של נער שחור על ידי שוטר לבן כפי שקרה באירוע שמהווה את הבסיס לספר. התקרית גם לא הסתיימה אפילו במעצר או בעיכוב ע"י השוטר, אבל היא הותירה בי טעם רע מאוד. אני שולף מהתיק את "השנאה שנתתם" ומתבונן בעטיפה המקורית, החזקה, היפה כל כך, שמיטיבה להעביר את רוח הספר. בניגוד להמון מקרים אחרים, ההוצאה הישראלית שמרה על העטיפה המקורית ולא שינתה מאומה. הספר נמנה על סדרת ספרים ייחודית המיועדת לנוער מבית זמורה ביתן – "סיפורים מהעולם האמיתי על החיים שלנו". הסיפור כאן פשוט מאוד ולצערי הרב הוא באמת לקוח מהחיים שלנו. מהחיים באמריקה, יותר נכון. כן, המעצמה ההיא. הסובלנית, הנאורה, הליברלית. אמריקה של המאה ה- 21 שבה שוטר לבן הורג נער שחור ללא שום סיבה מוצדקת ובקלות שלא הייתה מביישת מעיכת זבוב טורדני. סטאר, גיבורת הרומן, היא חברת ילדות של הנער שנרצח והיא העדה היחידה למעשה. הסופרת נכנסה לעורה של נערה בת שש עשרה בצורה אותנטית ומרשימה. שלא כמו רבים מגיבוריו בני הנוער של ג'ון גרין, לא תמצאו כאן דמות פיוטית שמתפלספת מבוקר עד ערב על משמעות החיים. מצד שני, לא תמצאו כאן נערה שטחית וריקנית, כמו אלו של רבות מחברותיה לספסל הלימודים. סטאר היא נערה נבונה ורגישה, והיא ניצבת בפני דילמה גדולה. האם להבליג ולהמשיך בחייה, הכוללים חבר שהוא נער לבן ולימודים בבית ספר לבן ויוקרתי שעומד בניגוד גמור לשכונת העוני ממנה היא מגיעה, או לצאת למאבק כדי לחשוף את האמת שמערערת את היסודות היציבים, כביכול, של האינטגרציה שסטאר חשבה שהיא חלק ממנה.
סטאר מפגינה המון אנושיות והיא לא חוששת לצחוק על החולשות שלה, כולל חוסר האסרטיביות שלה בתגובותיה למקרה. כאשר המפיק בתוכנית הטלוויזיה בה היא עתידה להשתתף מודה לה על "האומץ שנדרש כדי לעשות את זה", היא כותבת "שוב המילה הזו. אומץ. לאנשים אמיצים לא רועדות הרגליים. לאנשים אמיצים אין בחילה. אנשים אמיצים לא צריכים להזכיר לעצמם איך לנשום אם הם יחשבו יותר מדי על הלילה ההוא. אם אומץ הוא מצב רפואי, אז במקרה שלי כולם טועים באבחנה." אבל ברגע האמת, בראיון עצמו, סטאר מפגינה תעצומות נפש ומשחררת כמה אמירות נעדרות תקינות פוליטית על גזענות, אמירות שחוכמה ותמימות דרות בהן בכפיפה אחת. גם בהופעה שלה בפני חבר המושבעים סטאר נותנת עדות מרשימה ומפגינה קור רוח. יפה עשתה הסופרת שבנקודה זו לא הפכה את הרומן החברתי המרגש הזה למותחן בית משפט מייגע, עמוס בדיונים משפטיים. כל ההליך המשפטי מתומצת כאן במשפטים ספורים, וטוב שכך.
הספר נוגח בתקרת הזכוכית שניצבת בפני השחורים בארה"ב ולא דופק חשבון. האם זה יעזור? מסופקני. ככה זה כשתקרת הזכוכית שלך עשויה מעופרת יצוקה. אביה של סטאר מתאר את המצב בצורה מצמררת: "אמריקה, עם כל התאגידים שלה, לא מביאה לקהילות שלנו מקומות עבודה, ובטח לא ממהרת לקבל אותנו לעבודה. ואז, שיט, אפילו אם יש לך תעודת בגרות, המון בתי ספר בשכונות שלנו לא מכינים אותנו כמו שצריך. איך בכלל הגיעו הסמים לשכונות שלנו? זאת תעשייה של מיליארדי דולרים. יש אנשים כמו ברנדה, שחושבים שהם צכים אותם בשביל לשרוד, ויש מין קאלילים כאלה, שצכים למכור אותם כדי לשרוד. הברנדות צכות להיות נקיות כדי להשיג עבודה, ובלי עבודה אין להם כסף למוסד גמילה. שעוצרים קאלילים על סחר בסמים, אז או שהם יושבים בכלא רוב החיים, עוד תעשייה של מיליארדים, או שהם לא מצליחים למצוא עבודה וחוזרים למכור סמים. זאת השנאה שאנחנו מקבלים ממערכת שתוכננה נגדנו."
הספר תורגם לעברית על ידי שני מתרגמים (איילת אטינגר ואוהד זהבי), ולא בכדי. זו לבטח הייתה עבודה מורכבת ומסובכת לתרגם את הסלנג השחור שמופיע לספר, והמתרגמים הצליחו לשמור על האותנטיות שלו בצורה מרשימה.
לא אני הפושע כאן, אבל לְמָחֳרָת אני מוצא את עצמי שב לזירת הפשע. בגן הציבורי שורר תוהו ובוהו. שברי בקבוקי בירה מפארים את מה שרק יום קודם היה דשא, בדלי סיגריות וקליפות גרעינים פזורים בכל מקום, מישהו קטף את כל הפרחים והשליך אותם בהפגנתיות בקרבת מקום. ונדליזם. כמה דקות לאחר מכן מגיעות למקום שתי נשים עם עגלת תינוקות ויושבות בספסל הסמוך. "את יודעת," אומרת אחת מהן. "שמעתי שאתמול עצרו כאן איזו חבורת אתיופים שאחראית לכל הגועל נפש הזה. אני אומרת לך, אין להם טיפת בושה. פשוט ביזיון."
אני מתקרב אליהן ונועץ מבט בתינוקות החמודים. עורם הצחור, עיניהם התכולות ופניהם הוורדרדות מבטיחים להם שבבגרותם הם לא יסבלו מהעוולות שמתוארות בספר. אני מקווה לפחות שהם לא יגרמו להן. אני מכחכח בגרוני ושולף את "השנאה שנתתם" מהתיק. "סליחה," אני פונה אל האימהות. "אפשר אולי להציע לכן ספר טוב?"
מוקדש באהבה לרמבו
https://www.youtube.com/watch?v=R8YwnQMQuJI”
