שיעורי גיאוגרפיה בבית הספר הם עניין שטחי למדי. אין מספיק שיעורים ולכן ממקדים את הלימוד בכמה מדינות עיקריות ובכמה נקודות משוות - ערים גדולות, נהרות, אוכלוסיה, כלכלה, תעשיה, צמחיה ודברים כאלה. שיעורי היסטוריה שטחיים באותה מידה. כל זה משאיר לנו ים של דברים שצריך ללמוד מחוץ לכתלי בית הספר, וזה בסדר גמור. על האי גרנזי, למשל, שמעתי לראשונה רק לפני כעשור, כשקראתי את הספר של מארי אן שייפר בעל השם המופרך "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים". בספר ההוא נתקלתי לראשונה בעובדת קיומם של איים מיושבים בתעלה הבריטית, בין צרפת ובין בריטניה, וכן לסיפור ההיסטורי שלהם תחת הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השניה, בהיותם הדבר הכי בריטי שהנאצים הצליחו בכל זאת לכבוש במהלך המלחמה.

והנה עוד ספר העוסק באותו אי קטן, גרנזי. הפעם גם הלכתי לראות איך הוא נראה, בחסות הטכנולוגיה והצילומים של גוגל סטריט וויו. אי קטן, נראה כפרי ופסטורלי, קצת עתיק. רוב הנקודות המאפשרות מבט פנורמי נמצאות בחופים. זה אי, אז יש הרבה חופים, רובם עם צוקים ושוניות. וקצת עתיקות. לא הרבה מגלה מה שיש מתחת לפני השטח.

הספר הזה מתקיים באי גרנזי, בשני רבדים. אחד מתרחש בשנת 1985 ומספרת אותו קתרין בת החמש עשרה. קתרין היא תושבת האי, התייתמה לא מזמן מאביה וחיה בבית עם אמא שלה. דרך הדברים שכתב אבא שלה, אמיל רוזייר, שהיה חוקר, עורך, עיתונאי ונודניק לא קטן שכותב לרשויות בכל דבר ועניין, היא מגיעה לעדות שאבא שלה כתב מפי אחיו הגדול צ'רלס בשנת 1965. צ'רלס, בהיותו בן 15, חווה את הכיבוש הגרמני באי, ניסה לפעול כנגדו, נאסר על ידי הגרמנים ונכלא במחנה ריכוז ביבשת.

בגדול זה די מגעיל להיות בת חמש עשרה, וקתרין לא יוצאת מן הכלל הזה. מעבר לכך שהיא יתומה מאב היא נערה מעצבנת למדי, חרשנית, מרגישה צורך למקד את היומן שלה ברפרנסים וציטטות שחלקם קשורים וחלקם לא. היא מתקשה להסתדר בחברה, מתאהבת באנשים הלא נכונים, סובלת תקופות כאלה ואחרות של חרם, ובאי קטן עם חברה מצומצמת ומקומות בילוי מוגבלים זה דבר די הרסני. בין השאר היא פונה לאכילה רגשית ומשמינה מאוד, וגם לשתיה רגשית. כמו כן קתרין מספרת לנו כבר בתחילת הספר שהיא זאת שאחראית למותה של חברתה ניק, מוות שקוטלג בתור התאבדות. שאר חלקי היומן של קתרין באים להסביר איך הדבר הזה קרה בעצם. הקשר לסיפור ההיסטורי לא מאוד מוצדק עלילתית, אבל כן תורם לעיסוק של הכותבת בהיבטים שונים של בגידה - זוגית, משפחתית, בין חברות ובין חברים וכן בגידה במובן הלאומי כפי שהתבטאה בזמן הכיבוש הנאצי תוך שיתוף פעולה כזה או אחר של תושבי העיר עם כוחות הכיבוש, מה שלא הביא להם אהדה מרובה בתום המלחמה כאשר חזרו לחסות בריטניה.

הספר מעניין במידה בגלל הסיפור ההיסטורי, אבל לא יותר מזה. אין כאן דילמות אנושיות קורעות לב, ולא יותר מדי ייסורי מצפון בדיעבד.

שיעורי גיאוגרפיה בבית הספר הם עניין שטחי למדי. אין מספיק שיעורים ולכן ממקדים את הלימוד בכמה מדינות עיקריות ובכמה נקודות משוות - ערים גדולות, נהרות, אוכלוסיה, כלכלה, תעשיה, צמחיה ודברים כאלה. שיעורי היסטוריה שטחיים באותה מידה. כל זה משאיר לנו ים של דברים שצריך ללמוד מחוץ לכתלי בית הספר, וזה בסדר גמור. על האי גרנזי, למשל, שמעתי לראשונה רק לפני כעשור, כשקראתי את הספר של מארי אן שייפר בעל השם המופרך "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים". בספר ההוא נתקלתי לראשונה בעובדת קיומם של איים מיושבים בתעלה הבריטית, בין צרפת ובין בריטניה, וכן לסיפור ההיסטורי שלהם תחת הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השניה, בהיותם הדבר הכי בריטי שהנאצים הצליחו בכל זאת לכבוש במהלך המלחמה.

והנה עוד ספר העוסק באותו אי קטן, גרנזי. הפעם גם הלכתי לראות איך הוא נראה, בחסות הטכנולוגיה והצילומים של גוגל סטריט וויו. אי קטן, נראה כפרי ופסטורלי, קצת עתיק. רוב הנקודות המאפשרות מבט פנורמי נמצאות בחופים. זה אי, אז יש הרבה חופים, רובם עם צוקים ושוניות. וקצת עתיקות. לא הרבה מגלה מה שיש מתחת לפני השטח.

הספר הזה מתקיים באי גרנזי, בשני רבדים. אחד מתרחש בשנת 1985 ומספרת אותו קתרין בת החמש עשרה. קתרין היא תושבת האי, התייתמה לא מזמן מאביה וחיה בבית עם אמא שלה. דרך הדברים שכתב אבא שלה, אמיל רוזייר, שהיה חוקר, עורך, עיתונאי ונודניק לא קטן שכותב לרשויות בכל דבר ועניין, היא מגיעה לעדות שאבא שלה כתב מפי אחיו הגדול צ'רלס בשנת 1965. צ'רלס, בהיותו בן 15, חווה את הכיבוש הגרמני באי, ניסה לפעול כנגדו, נאסר על ידי הגרמנים ונכלא במחנה ריכוז ביבשת.

בגדול זה די מגעיל להיות בת חמש עשרה, וקתרין לא יוצאת מן הכלל הזה. מעבר לכך שהיא יתומה מאב היא נערה מעצבנת למדי, חרשנית, מרגישה צורך למקד את היומן שלה ברפרנסים וציטטות שחלקם קשורים וחלקם לא. היא מתקשה להסתדר בחברה, מתאהבת באנשים הלא נכונים, סובלת תקופות כאלה ואחרות של חרם, ובאי קטן עם חברה מצומצמת ומקומות בילוי מוגבלים זה דבר די הרסני. בין השאר היא פונה לאכילה רגשית ומשמינה מאוד, וגם לשתיה רגשית. כמו כן קתרין מספרת לנו כבר בתחילת הספר שהיא זאת שאחראית למותה של חברתה ניק, מוות שקוטלג בתור התאבדות. שאר חלקי היומן של קתרין באים להסביר איך הדבר הזה קרה בעצם. הקשר לסיפור ההיסטורי לא מאוד מוצדק עלילתית, אבל כן תורם לעיסוק של הכותבת בהיבטים שונים של בגידה - זוגית, משפחתית, בין חברות ובין חברים וכן בגידה במובן הלאומי כפי שהתבטאה בזמן הכיבוש הנאצי תוך שיתוף פעולה כזה או אחר של תושבי העיר עם כוחות הכיבוש, מה שלא הביא להם אהדה מרובה בתום המלחמה כאשר חזרו לחסות בריטניה.

הספר מעניין במידה בגלל הסיפור ההיסטורי, אבל לא יותר מזה. אין כאן דילמות אנושיות קורעות לב, ולא יותר מדי ייסורי מצפון בדיעבד.