כבר אמרו לפני, כמה לא מקורי, שקריאה ביומנה של אנה פראנק מזעזע משום הסוף הנוראי. אבל למרבה הפלא, היומן אופטימי, שופע חיים ומספר את סיפור המצאות שתי משפחות תחת קורת גג אחת והקורות אותם. יש גם יהודי נוסף שהוחלט לצרף, רופא השיניים דיסל.
משפחתה של אנה מוצאה מגרמניה, מרקע עשיר הן מצד האב והן מצד האם. היו אלה אנשים משכילים, הרגילים במנעמי החיים. המחבוא בו שהתה אנה פראנק והשאר היה למעשה המשרד של אביה במפ

לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן

לפני שנים רבות, קבלתי ממלכה כהן, סופרת המשפחה, חוברת דקה, המתעדת את קורות המשפחה לדורותיה. סאגה הבנויה בעיקר מסיפורים אישיים, מעט מסמכים שלוקטו בארכיונים מקומיים מאובקים, וספרים נשכחים שהותירו הדורות הקודמים. הסיפור המכונן של משפחת כהן התחיל ב- 1889, שנה בה יצאו הילדים הלל ואהרון כהן לבדם מרומניה, לארץ ישראל, לבית הספר מקווה ישראל, שנוסד על ידי קרל נטר, ושם לו כמטרה

אילו חנוך לוין היה חי בפאריז בתחילת-אמצע המאה ה-19 הוא בטח היה כותב משהו בסגנון "אבא גוריו". טוב, לא באמת - שנינות מרושעת כזו היא משהו חד פעמי. אבל בהחלט היה משהו בספר הזה שהזכיר לי את לוין. קודם כל, למרות שמדובר ברומן, התחושה הכללית היא של מחזה. ממש אפשר לנחש איפה היו יכולות להתחיל ולהסתיים סצנות ומערכות, איפה השחקנים עולים לטונים גבוהים ואיפה יש מקום לקהל לצחוק. מעבר לזה, המסר הכללי קצת דומה: כו

בכריחה של הספר נמצא יצרן האטריות- אבא גוריו, יחד עם שתי בנותיו-דלפי היפה והמחוזרת ואנסטסיה, נערה שהורגלה לחיי החברה הגבוהה. שלושתם הולכים לאכסניית הגברת ווקאר בפריז. "קיצורו של דבר, שורר שם עוני שאין עמו שאר-רוח, עוני צייקני, תמציתי, מרופש. אם לכלל סחי עדיין לא הגיע, רבב יש בו; אם נקבים וסחבות אין בו עדיין, קרוב הוא להתפורר ברקבו.
"הגברת ווקאר היא כבת חמישים, והיא דומה לכול הנשים שהגורל המר להן"

את יומנה של אנה פראנק קראתי כשהייתי בתיכון כספר חובה ופעם נוספת ביום השואה האחרון. אותה נערה חיונית ושובת לב כבשה אותי מהרגע הראשון. בכשרון רב ובעזרת דמיון מפותח הצליחה להפוך את המחבוא בו הסתתרה עם משפחתה ומשפחה נוספת בתקופת השואה למקום חם צבעוני וקסום למרות הכל. למרות התנאים הקשים והמעיקים ולמרות שהוא כתוב כיומן ישנה התפתחות עלילה עם מתח ותוכן המובא בכשרון כתיבה יוצא דופן.
המחבוא מתואר כאי מ

בזמנו,לפני שנים, התרשמתי.
סיפורו האמיתי של הייווד פטרסון, צעיר שחור חסר השכלה ואחד מחבורת נערים שחורים באלבמה-נערי סקוטסבורו- שהואשמו באמצעות עדות שקר של שתי נערות לבנות באונס קבוצתי לאחר קטטה בין חבורת הנערים השחורים ללבנים. פטרסון וחבריו כמעט היו קרבן ללינץ' בידי המון זועם ( הנערות חזרו בהן מעדותן לאחר זמן).
נגזרו עליהם עונשים קשים כולל מאסר ממושך. הייווד פטרסון הצליח להימלט נרדף על נפשו על יד

כן, אני מהדור שהוכרח ללמוד את הספר הזה בתיכון. לא, לא זכרתי דבר מהספר, רק שאהבתי אותו. אפילו לא זכרתי שאחת הדמויות המפורסמות, רסטיניאק, באה מהספר הזה.
עכשיו באה לה מין מחשבה שכזו: מה בדיוק עבר בראשם של האחראים במשרד החינוך כשהחליטו שזה ספר חובה? האם עשו זאת כלאחר יד בבואם לבחור ספר מפורסם מהספרות העולמית, והיו רק ספרים עבים ומלאי להג רוסי או דקים וניחוחיים מהספרות הצרפתית? אם כך בחרו, עשו עבודתם

"אחת המידות הבזויות של הנפשות הננסיות היא לייחס את קטנותן לזולתן".
ווידוי קטן: היא לי קשה לקרוא את אבא גוריו של בלזאק. הסגנון של בלזאק, לפחות בספרו זה, הוא מליצי, גרוטסקי, מצועצע לטעמי. ועם זאת, קראתי את הספר עד תומו בעיקר בגלל המטרה שלשמה הוא נכתב: מחאה. כמו ויקטור הוגו בספרו "עלובי החיים" גם סופר ענק זה, בלזאק, מוחה על החברה בה הוא חי. בלזאק, ממציאו של הז'אנר – הרומן הריאליסטי – מספר סיפור בשני

זהו ספר שמיועד למי שמתעניין באמנות ובתקופת הרנסאנס. הספר ארוך והקריאה בו קצת מייגעת. הסופר נכנס לתיאורים מפורטים. היה לי קשה עם הרעיון שהסופר מספר מנקודת מבטו של האמן. מה נכון פה מה לא? בכלל כל התאורים הקשורים לחיי אהבתו של מיכלאנגלו. ממקור שאני סומכת עליו הבנתי שהסופר היה היסטוריוו רציני והבנתי שהוא עשה מחקר כמה שנים באיטליה כדי לכתוב את הספר. בהשוואה לספר מכתבים לתיאו פה התרגשתי פחות גם בגלל שבמ