הספר הוא כמו אגדה. אגדה של ספר.
המקום הוא מקונדו, ישוב זעיר, ההופך לכפר ועיירה, ונוסד ע"י משפ' בואנדיה, אורסולה ואאורליאנו בואנדיה. מכפר קטן בשום מקום, ליד נחל צר שטוב לטבילה, באקלים טרופי מאובק, חם ומעיק, היישוב הלך וגדל, רבעיו הלכו והתגוונו, משפחת בואנדיה אף היא גדלה וכמובן השפעתה.
ההשפעה פשטה והתרחבה מעבר ליישוב וכוחו של ראש שבט בואנדיה הפך את תוארו לקולונל אאורליאנו בואנדיה. אבל עזבו שמות, ב

הרבה זמן אני מחזיק בדעה שגבריאל גרסיה מארקס הוא לגמרי אובררייטד. בתגובה לאמירה הזאת, תמיד היו עונים לי שלא קראתי את "מאה שנים של בדידות". ובכן, הטיעון הזה כבר לא בתוקף ודעתי עליו לא השתנתה.
לא אתיימר ואנסה לסכם את עלילת הספר הזה, זה בלתי אפשרי. אין סוף דמויות עם שניים-שלושה שמות בלבד לוקחים חלק באין סוף אירועים שפשוט אי אפשר לעקוב אחריהם. אז בגדול, הספר מספר את תולדות משפחת בואנדיה לאורך מאה שנים

למרות שאני עדיין לא בת 30 ולמרות שלא קראתי בחיי כל כך הרבה ספרים (כמובן יחסית לקוראים של סימניה) אני מרשה לעצמי לקבוע כל מיני עובדות בנושא ספרים וסופרים. למשל שהספר הזה של גבריאל מרקס הוא יצירת מופת. לא רק שהוא ריתק והסעיר לי את הדמיון הוא גם נתן חווית קריאה שקשה לתאר במילים. וזה לא שהיה לי פשוט. ההתחלה הייתה מתסכלת עם כל השמות האלה שחוזרים על עצמם, ועיקמתי את הפרצוף בכעס כשנאלצתי לחזור אחורה לדף

"שנים רבות לאחר מכן, כשיעמוד הקולונל אאורליאנו בואנדיה מול כיתת היורים, ייזכר באותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח." (המשפט הפותח את הספר, עמוד 5).

ישנם משפטים המהווים פתיחה לספר ולא מאפשרים לקורא שום אפשרות זולת קריאתו בנשימה עצורה. כזהו ספרו של גבריאל גרסיה מארקס "מאה שנים של בדידות". הספר המתאר את קורותיה של משפחה בקולומביה לאורך מאה שנים רוויות באהבה, יצרים, מלחמה ובעיקר קשרי משפחה עבותי

"סופת שלכת" אולי אינו מספריו המפורסמים ביותר של גבריאל גרסיה מארקס. הספר פורסם בשנת 1955 אך בעיניי הוא יצירה חשובה ומסקרנת – לא פחות. זה הספר בו באה לאוויר העולם העיירה המיתית מאקונדו, אותה נפגוש בספריו הבאים והיותר מפורסמים של מארקס.

מאקונדו מתוארת כאן כעיירה שוממת ללא התרחשויות מיוחדות. במרכז העלילה רופא שהלך לעולמו. האיש לא היה דמות אהובה ואהודה כל כך בעיירה שרבים מתושביה גם היו מוכנים שלא ל

הימים הם אכן ימי רעה- ימי חג הפסח ואני בשארית כוחותי נמלטת לעבר מקום מפלט שלא אכזב אותי בעבר והוא עולמו של גרסיה מארקס.
כהרגלו בקודש הוא מזמין אותי לעיירה עם חן של ביצה טובענית אבל במקום האווירה המכשפת של מאקונדו האגדית , באוזניי נשמעים יותר מדיי פעמוני אזהרה שאני צופה בישראל 2014. או אם אחדד את המסר שידקור את אחרוני הפטריוטים( מי אמר רפובליקת בננות ולא קיבל?)
היום כבר לא מדברים יותר, יש וו

אנחנו אף פעם לא באמת נוגעים אחד בשני. האלקטרונים שלנו דוחים אחד את השני בצורה כזאת שאין באמת מגע בין החלקיקים. המוח שלנו מפרש את זה כמגע, אנחנו מרגישים את זה, אבל בפועל תמיד נשאר מרווח, גם אם הוא קטן כל כך שרובינו לא מצליחים אפילו לדמיין אותו. באותה מידה, אנחנו אף פעם לא נוכל לחדור לנפש של אדם אחר. עם כל ההזדהות, האמפתיה ואפילו האהבה אנחנו אף פעם לא יכולים באמת להרגיש את מה שהוא מרגיש. ואף אחד אחר

מאה שנים של בדידות הוא ספר שנראה כמו אגדה, אבל כואב כמו חיים אמיתיים.
כל דור חוזר על השגיאות של הקודם, עד שהבדידות נהיית כמו ירושה.
קשה, יפהפה, מתיש, מהפנט – כמו חלום שאתה לא בטוח אם אתה רוצה להתעורר ממנו או להישאר בו עוד קצת.

גנזתי את הביקורת המקורית שהייתה שלילית במקצת. בקריאה שנייה הדברים נראו אחרת. מודה שטעיתי, מדובר ביצירת מופת.