#
הספרים שהוציאה "הוצאת פועלים" לאור התיימרו להיות סוג של סמן תרבות. סימן היכר - גודל קטן, כריכות אומנותיות וחוסר מוחלט בניסיון לפתות את הקורא לקרוא אותם. הדבר הראשון אליו שמתי לב כשהתחלתי לקרוא את אסופי-הספסל הזה, הוא כמה קשה פיזית לקרוא אותו. הפעלת הכוח הדרושה כדי לפתוח אותו ולראות את המלים בתחילת או בסוף השורה, משאירה אותך עם כאב-שרירים עמום. הם לא הקלו על קוראיהם, הוצאת פועלים. נראה שלדעתם ה

שמה נפשי בכפי ומתחילה לכתוב סקירה, בתקווה שלא יהיה גורלה כגורל הסקירה הקודמת, ולא תיבלע על ידי מפלצת הסקירות. זה ספר שיושב אצלי בארון הספרים והוא חלק מסדרת "לקרוא או למסור" כדי שלא יצטבר יותר מדי אבק על חפצים שאינם בשימוש. ממה שזכור לי קראתי את הספר הזה לראשונה בגיל מאוד מאוד צעיר, צעיר מדי כנראה, משום שרבתי עם הספרייה - לא הסכימו להשאיל לי ספרים שמותאמים לשתי כיתות מעל מה שהייתי, ולכן קראתי ספרי

כיצד אמור להרגיש יהודי לאחר חמש שנות שבי? לאחר שאשתו, וילדיו וקהילתו נטבחה ברוע בל יתואר? עדיין לעבוד את אלוהיו? עדיין להאמין בו?

יעקב, יהודי אדוק, נמכר לעבדות לאחר שכל משפחתו נספתה. הוא מוצא עצמו שבוי בכפר עוין ורווי עבודה זרה, נאבק לקיים את מצוותיו. יצר הרע מחל לאתגר את יעקב, כשהוא מתאהב בוואנדה ומבקש לגייר אותה ולקיים איתה אורח חיים יהודי. הסיפור מגולל את תלאותיהם של השניים בעוד עידן שכוח אל

"העבד" מספר את סיפורו של יעקב, יהודי מיוזפוב, הנמכר כעבד לפולני יאן בז'יק. הרקע לסיפור הוא גזירות ת"ח ות"ט (1648), שבהן קוזאקים וטטארים, בראשות בוגדן חמלניצקי, טבחו בפולנים וביהודים. רבים מהיהודים ניהלו את האחוזות עבור הפולנים ונחשבו כמשתפי פעולה עם האצילים שהתעמרו באוכלוסיה. הזוועות האלה מתוארות בכמה משפטים בתחילת הספר:

"ביוזפוב ובערים אחרות התיזו ההיידאמאקים ראשי יהודים יראי־שמים, העלום על עמ

אחרי טבח חמלינסקי במאה השבע-עשרה, יעקב, עבד ורועה פרות בכפר פולני גבוה בהרים, מתאהב בבתו של אדונו. אבל הוא גם יהודי מאמין ומקיים את המצוות הדתיות. הוא קורא את התלמוד מזכרונו, כיון שהמאורעות לקחו ממנו את הטלית, והתפילין. הוא צדיק החי בין גויים.
מאוחר יותר, כאשר משלמים כופר והוא מוחזר לכפר שלו, יעקב חושב על אהובתו, שנמצאת רחוק. הוא מאמין, שהיא ביטוי של השטן, אבל הוא לא יכול להפסיק לחשוב עליה. יעקב

וואו ענק!

אילו ראיתי את הספר סתם כך בספרייה הציבורית, לא הייתי אפילו חושבת להרים אותו. גודלו הקטן וכריכתו המיושנת והמשעממת אינם מושכים במיוחד, והכיתוב "חתן פרס נובל 1978" היה אולי מגרה את סקרנותי לרגע, אבל רק לרגע - כי מיד הייתי אומרת לעצמי שהספר מן הסתם כתוב בשפה משמימה שאבד עליה הכלח.
אז כמה טוב ששמעתי על הספר הזה! ולא פעם אחת, ולא פעמיים ולא שלוש. שמעתי עליו כל כך הרבה, שכבר הייתי מוכרחה לק

זה עבד זה? הלואי עלי ככה לשבת כל יום בדשא בלי אנשים והעיניים לאן שלא מסתכלות רואות ירוק וירוק וירוק ויש לי כל הזמן בשביל שאני יושב עם המחשבות שלי סוליקו ורק קוטף דשא בשביל להביא לפרות שיאכלו. ועוד כל ערב יש אצלי ביקור של אחת שרק מלהסתכל עליה מתחמם לי הלב. כל הספר הסתכלתי אם גם העבד הזה ירד לו יום אחד האסימון שיש לו אכבר חיים ככה בתור עבד ולא כמוני עבד של העבודה ושל האשה ושל ילד שלא מתבייש להגיד למ

ה"עבד" נח לו שנים רבות בארון הספרים, הוא כמעט ונקבר מתחת להררי הספרים וגודלו לא הועיל לו הרבה.
זה שנים שאני עוברת על פניו בלי לעצור ולהרים, הוא מעולם לא קרץ או חייך אלי ואני, מצידי, לא ייחסתי לו חשיבות.

לאחרונה, היו לי כמה שעות פנויות, דבר שלא קורה בדרך כלל, ומשום מה הוא הראשון שעלה בחכתי.
לא ציפית ליותר מדי, למרות שאני אוהבת את בשביס זינגר וינטל הוא אחד המחזות שאני הכי נהנת מהם.

ו...אחרי

שימו לכם את הפסקול הזה: https://www.youtube.com/watch?v=oc_J8UiUvUo

זה הספר השלישי של בשביס זינגר שאני קורא, והוא היפה, העצוב ורחב היריעה משלושתם. זהו ספורו של יעקוב התלמיד החכם שנלקח בשבי ע"י קוזאקים שרצחו את משפחתו ושרפו את הכפר שלו, יוזפוב, באחד מסבבי הפרעות שבוצעו ביהודי פולין האומללים במאה ה-18. הם מוכרים אותו לעבדות לאיכר פולני שנותן לו לרעות את צאנו ולטפל בבקר שלו בהרים ושם הוא ישן ומתגו