#
הספרים שהוציאה "הוצאת פועלים" לאור התיימרו להיות סוג של סמן תרבות. סימן היכר - גודל קטן, כריכות אומנותיות וחוסר מוחלט בניסיון לפתות את הקורא לקרוא אותם. הדבר הראשון אליו שמתי לב כשהתחלתי לקרוא את אסופי-הספסל הזה, הוא כמה קשה פיזית לקרוא אותו. הפעלת הכוח הדרושה כדי לפתוח אותו ולראות את המלים בתחילת או בסוף השורה, משאירה אותך עם כאב-שרירים עמום. הם לא הקלו על קוראיהם, הוצאת פועלים. נראה שלדעתם המאמץ טוב לקריאה איכותית. חיים קלים (פונט סביר, שוליים ראויים לשמם, אפשרות קלה לדפדוף) זה לחלשים לא לקוראי ספרי ההוצאה.
הספר קריא ומעניין מאד. הוא מתורגם מאידיש על ידי אחד חיים פלג, ששמר על מקצב שפה ייחודי, קרוב לזהו שנכתב כנראה. ניכר בסופר שהוא מספר-סיפורים מלידה ואולי זה מה שצריך להיות כשנולדת לקהילה, שסיפורים הם הדרך בה היא מעבירה הלכות ועקרונות, והתפשטות הסיפורים האלה מהירה יותר מגלי האתר שטרם התגלו בתקופה עליה מדובר.
יעקב, שנולד וחי במאה ה-17 בפולין, נשבה באחת הפרעות שנעשו שם בישובי היהודים על ידי כנופיות פורעים ונמכר כעבד לכפרי אחד, מרחק רב מאד מיישובו. חייו בקרב הכפריים מתוארים בצבעי שחור/לבן: הכפריים אינם רחוקים מהבהמות עליהם מופקד יעקב. הם מלוכלכים, שטופים באמונות טפלות, עובדי אלילים, מקיימים יחסי-מין (גם אונס) בתוך ומחוץ למשפחה, עושים את צרכיהם בפרהסייה. הם שיכורים, אכזריים ו... יש עוד הרבה אבל עדיף לקרוא את תאוריו של זינגר. היהודי, מהצד השני הוא טוב, חכם, מנסה לשמור מצוות גם בתנאים בלתי אפשריים, דואג לניקיון, מקפיד על תפילות, מטפל היטב בבהמות. בתוך כל הסחי והמיאוס של הכפר הפולני יש אחת שהיא בתו של אדונו. בניגוד לשאר הבנות היא יפה ונבונה, מקפידה על מעשיה ודואגת לכלכל את העבד במזון (כשר, כמובן. היא מבינה שהוא לא יכול לאכול בשר ודואגת להביא לו ביצה, בצל וחלב)
הסיפור כולל הרבה פולקלור עממי ומוכיח שוב עד כמה פרקטיים היו האנשים שחייהם קשים ועוניים מרוד: העובדה שהם מאמינים באל אחד אין פירושה שעליהם להימנע מקמיעות, לחשים ו"תרופות" אליל – וכמה שיותר יותר טוב. אם אלה לא יועילו בוודאי לא יזיקו, לא ככה? והם כמובן נזהרים מכל מיני שדים ומזיקים המשוטטים בלילה לגנוב את נפש התמימים.
הסיפור – 210 עמודים קטנים בסך הכל – מחולק לשלושה חלקים. שני החלקים הראשונים טובים יותר מהחלק האחרון, המנסה לסגור את כל הקצוות בסיפור ועדיף, לטעמי, שלא היה כלול בסיפור.
אקפיץ אתכם ישר למוסר ההשכל:
* למרות הפוגרומים, ההשמדה והעינויים שעברו היהודים באותה תקופה (ולפניה, ואחריה...) הם לא הפכו רחומים כלפי חלשים וסובלים אחרים: אם התגלו לפניהם כאלה הם התעללו בהם בהתלהבות. שתי אפיזודות קצרות בסיפור מתארות אדם שחמל על חלש – בשני המקרים זה לא היה יהודי...
* למרות הדתיות המוקפדת בה נקטו היהודים וממנה לא סרו בדרך כלל – כולל במצבים של חרב המונחת על צוואר - הם לא הקפידו במיוחד על הדיבר שכלל דאגה לגֵר "... וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ " ופעלו בדומה למעניהם: השתררו על החלש ונכנעו לחזק.
רלוונטי להפליא. נראה שמה שהיה הוא שיהיה, ככתוב.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
