אני מתחיל לקרוא סיפור שנראה בתחילה כסיפור רגיל; סטודנט וחברו יצאו לנופש ומוצאים להם מקום לינה כפרי.אלא שהסיפור הפשוט הזה, שמסופר לנו בגוף ראשון מפיו של הסטודנט הולך ומסתבך, בשרשרת של מקרים שיכולים להיראות טריוויאלים למתבונן מהצד. רק לדוגמה; הם נתקלים ליד בית ההארחה שלהם באנקור תלוי על חוט... המקרים הללו מקבלים משמעויות סוביקטיביות לחלוטין, מעל ומעבר למה שבעצם הם מייצגים. בדומה ל"זרם התודעה" אנו נח

האם ראוי לשלב פילוסופיה והומור? האם האחרון אינו גורע מאיכותו של הדיון, מהתבוננות העצמית בנושאים ברומו של עולם? מרחיק אותנו מהגרעין אל הקליפה הססגונית? לשק קולקובסקי מוכיח שלא, שהשימוש בהומור, לא רק שאינו גורע מהעיסוק הפילוסופי, אלא מאפשר לו נקודת מבט מרעננת ואובייקטיבית ביותר. (להרחבה, ראו את ההקדמה הנפלאה של אביעד קליינברג בתגובות).

הספר מחולק לשני חלקים שונים במהותם, "מפתחות לשמיים" ו"שיחות

הפורנוגרפיה כמצב אנושי, כאומנות

(יש ספויילר)

היצירה הזו מכילה בתוכה, כראוי ליצירות מופת, מספר רבדים בעלי משמעות עמוקה על מצבו של האדם בעולם ומזכירה בכך את יצירתו של דוסטוייבסקי, הן מבחינת תוכן והן מבחינת צורה – אלא שלטעמי גומברוביץ' מתעלה על דוסטוייבסקי מבחינת זיקוק העלילה, תמציתיותו וחדותו – ובכך אפשר לקוראו כסופר המאה ה-20 בעלת המקצב המכני, המהיר והתכליתי. אולי אפשר לומר שאם דוסטוייבסקי כ

מארק אדלמן היה למנהיג ללא ציבור. קשה מכך, הוא היה למנהיג של ציבור שאיננו.
התנועה ממנה צמח, ושבשמה לחם, תנועת הבונד, היתה עולם הפועלים היהודים שנשחטו כולם, והוא נותר לבדו.
מדהים לראות כיצד על אף שנותר לבד, לא נטש את הרעיונות האוניברסיאליסטים של הבונד.
קשה מכך, לאורך כל חייו סבל מהאנטישמיות הגואה בעם הפולני. לא רק בגטו, גם לאחריו מצד אנשי המחתרת הפולנית, לצידם לחם במרד ורשה. וגם לאחר כך בשנות הש

חכם, שנון ומצחיק. ממשיך במסורתו רווית האירוניה של וולטר במיטבה (אשר סוג של המציא את הזאנ'ר "סיפורים פילוסופיים"). התרגום אגב, יוצא מן הכלל! לשק קולקובסקי, הוא כותב מצויין המעלה תהיות ופרדוקסים שפילוסופים ותיאולוגים התאבקו איתם לאורך הזמן, אבל עם החיוך גדול על הפנים. ובעיקר המתח בין הדתי ולבין המוסרי. אתם תפגשו כאן את הדמיות של התנ"ך בחגיגה של הומור.
בגדול החלק הראשון עוסק בתנ"ך ("מפתחות לשמיים")