ביקורת ספרותית על פורנוגרפיה מאת ויטולד גומברוביץ'

---

הפורנוגרפיה כמצב אנושי, כאומנות

(יש ספויילר)

היצירה הזו מכילה בתוכה, כראוי ליצירות מופת, מספר רבדים בעלי משמעות עמוקה על מצבו של האדם בעולם ומזכירה בכך את יצירתו של דוסטוייבסקי, הן מבחינת תוכן והן מבחינת צורה – אלא שלטעמי גומברוביץ' מתעלה על דוסטוייבסקי מבחינת זיקוק העלילה, תמציתיותו וחדותו – ובכך אפשר לקוראו כסופר המאה ה-20 בעלת המקצב המכני, המהיר והתכליתי. אולי אפשר לומר שאם דוסטוייבסקי כותב היה במאה ה-20 כך הייתה נראית כתיבתו.

מהי פורנוגרפיה במובן העמוק ביותר שלה? (כן, פורנוגרפיה, מה שאנו מכנים גם "פורנו"). המצב האנושי בעולם הוא מאבק קיומי; המקרוקוסמוס בספר היא המלחמה – מלחמת העולם השנייה. אך זהו אינו רומן תקופתי כלל – המלחמה היא המקרוקוסמוס של המצב האנושי – מאבק קיומי פשוטו כמשמעו, ועיוות הצדק והדין הם חלק מהמערך הזה: שיחוד המשטרה, רצח בהחבא, כליאת פושע בבית וחריצת הדין כלפיו במסגרת המשפחתית וכד', אך אלו רק סופרלטיבים למצב הרגיל – שכן המציאות ככלל, גם ללא מלחמה, היא כאוטית, נטולת חוק וסדר.

בתוך הכאוס הזה מנסים לייצר לעצמן שתי דמויות הבורחות מהעיר (הבורחות מהחוק והסדר אל הטבע, היכן שהייצרים הטבעיים יכולים לבוא לידיי פורקן) – המספר וידיד מוורשה בשם פרדריק, מיקרוקוסמוס שיתן להם סיפוק והנאה. הם בעצם מבקשים לייצר "מחזה אמיתי", יצירת אומנות, לחבר באופן ארוטי נער ונערה שגדלו יחד בכפר (אך אינם נמשכים זה לזה כלל). לכאורה זוהי אינה יצירת אמנות לשמה שכן הפורנוגרפיה, בניגוד לאומנות, מבקשת לענות על הצרכים הבסיסיים ביותר – ואלו הם כאן הייצר המיני, ייצר המציצנות וההשפלה. הם משתמשים בנער ובנערה ככלי משחק בכדי ליצור קנאה בבעל המיועד לנערה. אריסטו ב"פואטיקה" כתב שבסיס האומנות היא ה"חיקוי" של הטבע – ובכך עולה ביצירה זו של גומברוביץ' לעג פרקטלי לאומנות – הבעל המיועד חושד כל הזמן כי ההצגה המוצגת לפניו (הנער והנערה "משתובבים" ומשחקים ב"כאילו" זה עם זה) אינה אמיתית – כאילו מישהו מביים אותם. ובאמת, בפורנוגרפיה (למשל בסרטים פורנוגרפיים) יש משהו "ערס פואטי" לא מכוון – סינתזה מלאכותית של שני אנשים עושים "אהבה" – אנו נהנים מהמראה אך בו בזמן מבינים, בשל הגסות של החיבור בין הדברים (הדמויות, האיפור, המיקום) שהדבר אינו אמיתי, שזו הטלאה לשם סיפוק הייצר בלבד. כלומר, בניגוד לאומנות המנסה "לשכנע" אותנו על ידי אמינות של עלילה ודמויות בנרטיב זה או אחר, הפורנוגרפיה נתלית בקלישות של עלילה ודמויות. היא אינה צריכה לשכנע, היא צריכה לספק.

פרדריק מתגלה לאט לאט לא כעוד דמות אלא כבמאי של כל העלילה, כמושך בחוטים – הוא זה שטווה את הסינופסיס תוך התקדמות הסיפור – ובמכתבים נסתרים הוא משתף את המספר כשותף לפשע, במהלכיהם הבאים. אך יש משהו מעבר לכך – גומברוביץ' בכתיבתו מייצר סביבה רגשית-מטאפיסית סביב הדמויות ובעיקר סביב זו של פרדריק – שכן יש לדמות זו כוח שאינו בא לידי ביטוי רק בפעולותיה. כפי שראש ארגון פשע אינו עושה הרבה אלא מייצרפעולה באחרים סביבו בעוד הוא עצמו יוצא נקי – כך גם דמותו של פרידריק – מתוך שתיקותיו ודבריו (אשר נאמרים בכדי לא להגיד דברים אחרים) עולה דמות רבת כוח המייצגת גם דמות תיאולוגית, מעין אנטי קרייסט המבקש לבחוש בכל, בעיקר בתום, באמת ובאמונה הנוצרית. שכן המאבק האמיתי בסיפור, בדומה לספריו של דוסטוייבסקי – הוא מאבק תיאולוגי. וכך גם התגלית הראשונה לכאורה לגבי הנער והנערה, תגלית שהמספר מגלה מתוך מבטו שלו אך נהיר לו כי גם פרדריק רואה זאת, ואולי אף מייצר את המבט הזה – ההבנה כי יש לטוות קשר בין הנער והנערה – עולה בכנסייה, בתפילת יום ראשון.

החטא הראשון נוצר עם כן בלב ליבה של הקדושה. ומתוך העלילה עולות דמויות המשרתות את הקו הזה: ואצלאב, הבעל המיועד – המאמין ההדוק המייצג את האמונה התמה, ואמו אמליה אשר הפגישה בביתה הופכת למעמד המרכזי בספר (המזכיר את מעמד שיבתו של ישו ב"האחים קרמזוב") - מאבק כוחות בין האמונה לבין האתאיזם שמייצג בשתיקתו פרדריק ונצחונו של האחרון עם הרצחה של דמות האם (הבתולה). דמותו של סימיאן, ראש המחתרת המודה בפחדנות ומבקש להשתחרר מתפקידו ובכך הופך לבוגד שיש להורגו – מייצג את עיקרון ה"לחי השנייה", האדם שאינו מוכן עוד להילחם. חובת הריגתו הופכת למהלך המוביל אל פרימתה של העלילה, שאת מהלכיה מוביל פרדריק כמעין שופט חוקר ומוציא לפועל. הטוב הנוצרי חייב למות ומי שייבצעו אותו יהיו הזוג הצעיר,הנער והנערה – כתחליף לפיתוי המיני. הזוג שהולחם לכדי פורנוגרפיה הוא התגלמות הסיפור של אדם וחווה המגורשים מגן עדן- אך כהיפוך: שכן מתוך העלילה עולה כי אין בהם תום ותמימות (הנערה אינה בתולה, הנער מתגלה כפרחח) – הנאהבות בינהם היא סינתזה של הבמאי פרדריק ועוזרו המספר – בדיוק כמו יצירה פורנוגרפית שעולה עליית מדרגה עתה והופכת ממיניות אסורה להרג, לרציחת התום, מייצגו של ישו, סימיאן.

אך הקרבן האמיתי אינו סימיאן אלא ואצלאב הבעל המיועד המשמש לאורך כל העלילה כפתי – הוא אינו יכול לשאת את הפיכתו של הנער המתחרה לכאורה על ליבה של נערתו לקורבן מוסרי, לזה שיהרוג את ראש המחתרת סימיאן. המעשה הראוי הוא כמובן מעשה נבזי וואצלאב צריך להכריע בין הקרבתו שלו לבין אי עשיית מעשה הנבלה הזה ובכך להפוך לפחות ראוי מול הנער. באי הבנתו, בתמימותו, הוא מקדים את הנער והנערה ורוצח את סימיאן והופך עצמו לקרבן שלהם (הטועים לחשוב שהוא סימיאן). כלומר, במהפך עלילתי המתוזמר על ידי פרידריק, הנוצרי הטוב ואצלאב הורג את ישו, ואילו "אדם וחווה" המסונתזים על ידי בוראם, גם הוא פרידריק ה"לא-אלוהים", הורגים את מייצג האמת והתום, את "סדר הדברים" התמים של "בעל ואישה", טוהר הבתולים והיושרה. רצח כפול של ערכי הנצרות.

כל הרציחות האלו – של האם, של ואצלאב וסימיאן וכן לבסוף של הנער שרצח את האם, עולות בבירור כלא נחוצות, כלא הכרחיות. רציחת האם אמיליה עולה כאיזו טעות בזיהוי, כפארסה – נער שפרץ לבית בכדי לגנוב, סכין שמתגלה כאילו משום מקום, מאבק ולפתע "נפילתה" של האם על הסכין, דבר שאינו נראה סביר (על פי פרידריק). האם הייתה זו המשרתת שהייתה במחסן וצפתה לכאורה בהכל (ולאחר מכן מדווחת)? האם לפרידריק היה יד בדבר (שכן הוא זה הקובע בבירור על פי הדיווח מה סביר ומה לא). הנער הפצוע נכלא באורווה וכאשר עולה הצורך להרוג את סימיאן מפקד המחתרת – עובר התפוח אדמה הלוהט הזה, תפקיד רציחתו, מיד ליד עד אשר מוביל פרידריק את המהלך לידיו של הנער – אך לא רוצח האם הכלוא באורווה - אלא הנער המשמש בתפקיד המאהב. מדוע? הרי יש כבר רוצח "חסר שימוש" במחסן.

מלבד המהלך העלילתי המוביל את פרידריק לרצוח את הנער הכלוא, כביסוס אותו היגיון של רצח סתם, כפעולתו של האנתי קרייסט, משתמש גומברוביץ' בפיתול הזה בכדי להכניס אותנו הקוראים להיות חלק ממהלכי הסינופסיס. הקורא מיד מפעיל את ההגיון הפנימי של העלילה – הנה יש נער "חסר שימוש" במחסן – מדוע שהוא לא ירצח את סימיאן? ובכך הופך אותנו לשותפים לעבירה. עתה אנחנו לא רק שותפים לרצח אלא גם להיגיון המלחמה, היגיון החיים האלו – אם יש נער שכבר רצח, מדוע לא להשתמש בו ובכך לפתור את האחרים, בינהם את עצמי?

בכך אנו הופכים להיות חלק מהפורנוגרפיה – אנחנו משחקים את המשחק של סיפוק הייצר על ידי מציאת הקורבן והתאמתו למוציא לפועל. הפורנוגרפיה היא השאיפה של המבוגר, של הבוגר, שאיבד כבר את היכולת להיות חלק ממשחק האהבה לקחת חלק בו ושל הצעיר להיות נחשק, להיות "ניבט", כך מתאר זאת גומברוביץ'. לכן, גם אהבתם של הנערה עם מאהבה ואצלאב אינה אהבה (רגש וכד') אלא רצון להתחמק מ"זנזונה" שלה ורצונו שלו להיות מאהב וככזו תופסת את מקומה יצירת האומנות, הבימוי, של פרידריק. את האהבה הטהורה,הנוצרית, תופסת הפורנוגרפיה, את השלום (השלום הנצחי,הנוצרי) תופסת המלחמה, ואילו את "מעשה האהבה" דהיינו המין, ממלא לבסוף הרצח הסתמי כמילוי לסיפוק הייצר שאין לו תכלית.

» ביקורות נוספות של קיקלופ מכונת ספרים
» ביקורות נוספות על פורנוגרפיה