מארק אדלמן היה למנהיג ללא ציבור. קשה מכך, הוא היה למנהיג של ציבור שאיננו.
התנועה ממנה צמח, ושבשמה לחם, תנועת הבונד, היתה עולם הפועלים היהודים שנשחטו כולם, והוא נותר לבדו.
מדהים לראות כיצד על אף שנותר לבד, לא נטש את הרעיונות האוניברסיאליסטים של הבונד.
קשה מכך, לאורך כל חייו סבל מהאנטישמיות הגואה בעם הפולני. לא רק בגטו, גם לאחריו מצד אנשי המחתרת הפולנית, לצידם לחם במרד ורשה. וגם לאחר כך בשנות השישים והשבעים עת התנכלו לו שוב ושוב בשל יהדותו. אפילו בתנועת "הסולידאריות" שהיה בין מוביליה בשנות ה-80. תמיד היה אדלמן "ייד". ובכל זאת לא כפר בתפקידו ונותר "לשמור על הקברים" בפולין.
קטונתי מלהבין זאת. אבל אדלמן היה גם מצפן מוסרי, ולוחם אמיץ כנגד דיכוי ושעבוד ולמען החיים. זו דמות מופת, וזה ספר נפלא. מומלץ בחום.

















