עם המהדורה העברית
בערך "מארֶק אדלמן" באנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה, שם מוגדר אדלמן "ממנהיגי מרד גטו ורשה", מופיע (נכון לדצמבר 2011) הקטע הבא:
"בקיץ 2007 יצאה לעיר לודז' שבפולין משלחת בני נוער מטעם סינמטק ירושלים, במטרה ליצור סרטים תיעודיים. אחד הסרטים שצולמו עסק במארק אדלמן, והתמקד בעובדה שהנערים הישראלים לא שמעו על האיש מעולם כיוון שהוא אנטי־ציוני. במהלך הצילומים ביקרו חברי המשלחת בביתו של אדלמן וערכו ראיון עימו".
נניח לרגע לשאלה אם אדלמן היה "אנטי־ציוני" או פשוט לא־ציוני - הרי חלק גדול מרעיו לנשק היו ציונים, ובכל זאת הוא היה מוכן (כלשונו) "לשים את הראש בסל שלהם". מה שמדהים הוא "שהנערים הישראלים לא שמעו על האיש מעולם" - וכמוהם, מן הסתם, כמעט כל מי שלמד על "השואה והגבורה" בבית־ספר בישראל.
ואולי דווקא לא כל־כך מדהים. הלא את ההיסטוריה כותבים המנצחים, ובמאבק בין הציונות ובין ה"בּוּנד", מפלגתו של אדלמן, ניצחה לבסוף (שלא בטובתה) הציונות. "הבּוּנד נעלם יחד עם העם היהודי", אומר אדלמן. "כי זו היתה מפלגה של הפּרוֹלטריוֹן היהודי, והוא - כמו שאמרה אחת הבחורות שלנו - 'צעד ברביעיות לאוּמְשְלַגְפְּלאץ [הכיכר שממנה נשלחו היהודים למחנות]'".
האם זוהי סיבה להשכיח את חלקו של הבונד - ושל אדלמן באופן אישי - במאבקם ההרואי והאבוד־מראש של קומץ הבחורים מגטו ורשה נגד הקמים עליהם לכלותם? אנחנו חושבים שלא. שדווקא צריך לשמוע את הקול האחר וה"לא־ציוני" הזה. מה גם שסיום המלחמה לא היה סוף דרכו של אדלמן, אלא רק תחילתה. כי בסיומה, בתחילת האלף השלישי, אדלמן הוא כבר גיבור מוכר, דמות בינלאומית שגדולי עולם משחרים לפתחה - ועדיין יהודי, בדרך שבה הוא מגדיר מה זה להיות יהודי: לעמוד תמיד לצד החלשים והנרדפים.
*
הספר הזה ראה אור במקור הפולני עוד בחייו של מארֶק אדלמן, בשנת 2008. אדלמן נפטר ב-2 באוקטובר 2009 בוורשה, ונקבר בבית הקברות היהודי בעיר. הוא היה במותו כבן 87. מבין מפקדי המרד בגטו ורשה, הוא היה האחרון שנשאר עד אז בחיים.
מאחר שהספר מבוסס ברובו על שיחות שניהלו שני המחברים עם אדלמן במשך חודשים, מצאנו לנכון להשאיר כלשונן את כל הפניות וההתייחסויות אליו בלשון הווה, כאילו הוא עדיין חי. כי זהו אולי אחד המאפיינים המובהקים ביותר של אדלמן: כוח הזיכרון המדהים שלו מאפשר לו - ולנו יחד איתו - לחיות בבהירות חיונית כל־כך את מאורעות המלחמה (וגם כל מה שבא לאחריה) כאילו הם קורים היום.
המערכת
ספרי עליית הגג
דצמבר 2011


1919
פרולוג
- התמונה הראשונה שזכורה לי מהילדות? נפלתי מהחלון. מאדן החלון לריצפה. הייתי בן ארבע. אולי חמש.
- וההורים? אתה זוכר את ההורים?
- את אמא אני זוכר. את אבא - לא. אפילו לא במעורפל.


כן. למארֶק אֵדֶלְמַן יש זכות לא לזכור את הוריו. הוא נולד בהוֹמֶל (כיום במדינת בֶּלארוּס), אבל עד מהרה כל המשפחה עברה לוורשה. בדרך מת אחיו הבכור. זמן קצר אחר־כך, ב-1924, אולי ב-1926, כשאדלמן היה בן ארבע־חמש, מת אביו.
עד היום הוא אינו יודע מי היה אביו ומה היה מקצועו. בבית כמעט שלא דיברו על כך: "מעניין שאף אחד לא יודע. זאת אומרת: אולי בבית ידעו, אבל הייתי יותר מדי קטן בשביל שידברו על זה איתי".
הוא טוען רק שבשורשי המשפחה מצד האב אפשר לגלות את הרב בן המאה ה-18 אליהו בן שלמה זלמן, הגאון מווילנה, ממתנגדי החסידות. ליוֹאַנָה שְצֶ'סְנָה הוא אמר, חצי בבדיחות־דעת וחצי ברצינות, בשיחה במלֹאת שישים שנה למרד בגטו: "אני אצולה יהודית אמיתית, אבל אף אחד לא מתייחס אלי ככה. אצלנו בבית זה היה פשוט ידוע; אצל דוד אחד היתה תלויה תמונתו של הגאון, ואני הסתכלתי עליו כאחד מאבות־אבותי הרחוקים".
עם זאת ידוע שלאב היו קשרים עם תנועת אֶס־אֶר הרוסית, כלומר הסוציאליסטים המהפכנים, אויביהם בנפש של הבּוֹלשביקים. גם האֵם, שבעצם גידלה את הילד לבדה, היתה מאוד מעורבת פוליטית. כך שדרכו העתידית של מארֶק הותוותה על־ידי האווירה ששׂררה בבית - סוציאליזם, אבל תמיד אנטי־קומוניסטי.
היו גם סיבות אישיות: תריסר אחֶיה של אמו היו אנשי אֶס־אֶר. האגדה המשפחתית מספרת שבמהלך מלחמת האזרחים ברוסיה, כשהבּוֹלשביקים נכנסו להוֹמֶל, התחיל הטרור האדום. לנין אמר שהבּוֹלשביקים יבצעו את המדיניות של אנשי האֶס־אֶר, רק שאת אנשי האֶס־אֶר הם יושיבו בבית הסוהר, ואפילו עדיף שיוציאו אותם להורג בירייה, כי בבתי הסוהר עוד יהיה צורך להאכיל אותם. כך שהקומיסרים הוציאו מבית הסוהר את שנים־עשר האחים ואת אחותם היחידה (אדלמן אוהב להתבדח שלסבא שלו היו כל־כך הרבה ילדים כי בעצם הוא רצה בת), אבל המפקד הסובייטי הסתכל על הילדה הקטנה שהולכת בין הגברים וריחם עליה: "ילדה, תברחי", הוא אמר (ברוסית).
את שנים־עשר האחים הוציאו להורג בירייה.
האם זאת רק עוד אגדה משפחתית? "רק אמי ניצלה", מאשר אדלמן בשלוות נפש.
ככל הנראה זוהי אחת הסיבות לבריחה של האֵדֶלְמַנים. מכל מקום, כל הקשרים עם המשפחה שנותרה בצד הסובייטי נותקו - ככל הנראה אחרי המלחמה הופיעה בוורשה לרגע קצר טַנְיָה, בתו של האח הבכור שהוצא להורג. אחר־כך גם עקבותיה יאבדו...
הספקות העובדתיים הם רבים בין כה וכה.
בעיקרם הם נובעים מן המציאות של אותם זמנים. למשל, מ-1945 אדלמן רושם בתעודות כמקום הולדתו את ורשה. כדי שלא יגרשו אותו לברית־המועצות.
גם לברר את תאריך לידתו זה לא קל. באנציקלופדיה הכללית נכתב שהוא נולד ב-1922. במיסמכים אחרים של הרפובליקה הפולנית העממית כתוב 1 בינואר 1919, בוורשה. במקורות אחרים: 31 בדצמבר 1922 בהוֹמֶל. ברבים אחרים (למשל באתר אוהדי היהדות "דיאפּוֹזיטיב"): 31 בדצמבר 1921. ובאתר הרשמי של עיריית לודז' - פשוט שנת 1924. וזה מבלי להתעכב על סילופים ברורים, הנובעים מן הגבוליות של התאריך. יכול להיות 31 בדצמבר 1922, אבל גם 1 בינואר 1923.
הבעיות בעניין הזה מתחילות רק בשנות ה-1980, שאז שלטונות הרפובליקה הפולנית העממית מגיעים למסקנה שהשיטה להשתיק את דוקטור אדלמן היא להוציא אותו לפנסיה. השנה היא 1983, ומבחינה פורמלית ימלאו לדוקטור 65 שנים - ולכן עליו לצאת לגימלאות. אבל הוא לא רוצה. אלא שהשלטונות מסרבים לוותר. לא עוזרים המכתבים שנשלחו לטובת עניינו. למשל, בנובמבר 1983, אושיות־רפואה כמו הפרופסורים יוֹאַנָה פֶּנְסוֹן, ווֹיצֶ'ךְ וְיֶיכְנוֹ, מריה קוֹפֶּץ' או האנה קוֹלוֹדְזְ'יֶיסקה, העובדים בערים שונות ובבתי חולים שונים, כותבים לשר תָדֵיאוּש שֶלאחוֹבסקי:
"ב-31 בדצמבר שנה זו יסיים את תפקידו מנהל מחלקת טיפול נמרץ. הסיבה לכך היא העובדה שד"ר אדלמן קרוב לגיל פרישה. לדעתנו זהו תירוץ בלבד, כי מן המפורסמות הוא שרופאים מומחים [...] זוכים כמעט אוטומטית להארכת עבודתם לפחות עד גיל שבעים. [...] אנחנו פונים אליך, השר, בבקשה שתבטל את ההחלטה על סיום עבודתו של דוקטור אדלמן, כיוון שזו החלטה הפוגעת לא רק בו אישית, אלא בַּכּלל, וקודם כל בחולים הזקוקים לעזרתו".
השר אינו מגיב. העניין מגיע לבית המשפט, ושם אדלמן מודיע, במפתיע, שאחרי המלחמה רשמו את תאריך הלידה שלו על סמך תעודות מזויפות מימי הכיבוש, ומסתמך על שני עדים: מריה סאוויצְקָה ואינְקָה שְווידוֹבְסְקָה (ששמה מהבית היה עדינה בְּלַדי־שְוַויגֶר).
סאוויצְקָה, "חסידת אומות העולם", מספרת במהלך המשפט כי "הִסתירה את הדירה של הדוקטור", ומסבירה שהיתה חייבת לשכור את הדירה על שמה, למען המורדים שהסתתרו בה אחרי דיכוי המרד בגטו. אבל אולי הדבר שהכריע היה עדותה הנרגשת מאוד של אינְקָה, שסיפרה כי לאדלמן מלאו שמונה־עשרה שנה ב-1941, שהרי היא אפתה ליום הולדתו עוגת גזר, מה שלא היה יכול להתרחש בגטו מאוחר יותר. לפי זה היא מסיקה שאדלמן באמת נולד בשנת 1922...
בית המשפט הורה על עריכת שינוי בתעודות של אדלמן ואיוּם הפרישה נדחה בכמה שנים. אבל אז התובע הראשי ערער על פסק הדין וערך בדיקה מיוחדת על־פי הסעיף "סכנה לענייניה החיוניים של המדינה".
באחד הטקסטים העיתונאיים הידועים מתקופת מחתרת "סולידריות", אדלמן העניק בשנת 1985 ראיון לאַנְקָה גְרוּפּינְסְקָה וּוְלוֹדְז'ימְיֶיז' פיליפֶּק לרבעון המחתרתי צ'אס ("זמן"), ושם אדלמן מדבר בצורה המשתמעת לשתי פנים:
- אה, נו כן, אף אחד לא יודע, ובעיקר בית המשפט לא רוצה להכיר בזה, אבל אין לזה שום משמעות. גרתי בוורשה.
- נולדת בוורשה?
- נניח. זה מה שכתוב בתעודות. אמא חזרה מרוסיה, אבא חזר מרוסיה, ליתר דיוק מבֶּלארוּס, כי זה היה ממינְסְק, מהוֹמֶל. אני נולדתי בוורשה. [...] נולדתי ב-1922. (בתעודות שלו רשום 1 בינואר 1919.)
למען האמת - כך מספרים ידידיו - אדלמן אף פעם לא אהב להתייחס לתאריך הולדתו. זה חלק מהחן שלו ולא מן הנימוס להתעמק בעניין הזה. מכל מקום, ידידיו של אדלמן חוגגים את יום הולדתו תמיד עם השנה החדשה, מה שלא דורש מהם מאמץ מיוחד, בהתחשב בעובדה שממילא יש סילווסטר...
הרבה אי־בהירות נובעת גם מחלוֹף השנים. הרבה - מאופיו של אדלמן, שתמיד חשב שיש דברים חשובים יותר מעריכת הביוגרפיה שלו. ואלה שכבר שנים רבות מביטים בו בהערצה מכבדים את הריחוק הזה: ידידת המשפחה פּאוּלה סאוויצקה; האנה קְראל, מחברת הספר להקדים את אלוהים; עיתונאית גָזֶטָה ויבּוֹרְצָ'ה יוֹאַנָה שְצֶ'סְנָה; חוקרת תולדות היהודים אַנְקָה גְרוּפּינְסְקָה; רוּדי אַסוּנְטינוֹ וּוְלוֹדֶק גוֹלדקוֹרן, שריאיינו את אדלמן לספר השומר; וכמוהם גם מחברי הספר הזה - כולם משתדלים לזכור זאת. אבל לפעמים זה מדגדג בקצה הלשון, ואז נפלטת השאלה הקטלנית:
- אז מה, אדון מארֶק, בן כמה אתה באמת?
- כמה שצריך - הוא נוחר, כשהוא שומע שאלה טיפשית (לדעתו).


2007
מאת המחברים
על נפוליאון אומרים שהיה גדול, אבל הרי הוא לא היה לבד. היו לו גנרלים גדולים. דוֹפֶק ארבעים וארבע ופעימה עלייתית. מה הוא היה יכול להשיג לבד במצב הזה?
זהו משפט המדגים את המיזוג הנדיר הקיים אצל אדלמן: איך יכול רופא לדבר על היסטוריה כדי להפיק ממנה לקח כלשהו? - רק עם ריחוק.
*
אדלמן מזוהה בדרך כלל עם המרד בגטו. לעיתים רחוקות יותר - עם הפעילות האופוזיציונית בשנות ה-1970 ובימי תנועת "סולידריות". לעיתים רחוקות עוד יותר - עם שיטות מהפכניות לריפוי כירורגי של מקרים אבודים, או כאלה שנראו כך בשנות ה-1970, של חולי לב.
ובינתיים הביוגרפיה שלו היתה יכולה להספיק לכמה וכמה אנשים.
חבר הבּוּנד. אחד ממקימי "האירגון היהודי הלוחם". ממשתתפי המרד בגטו ורשה ואחד ממפקדיו. כבר מאמצע שנות ה-1970, כשהוא חותם על מכתב "101 האינטלקטואלים" נגד השינויים בחוקה, הוא פעיל באופוזיציה הדמוקרטית. ב-1980 הוא בין מייסדי סולידריות. שנה אחר־כך הוא נציג בכינוס של סולידריות. כשהוכרז בפולין מישטר צבאי (במינוח הפולני: מצב מלחמה), הוא נעצר. כששיחררו אותו, בעקבות פניות שהגיעו מכל העולם - הפך לאחד ממנהיגי המחתרת של סולידריות בלודז'. ב-1988 הוא מארגן את האירועים העצמאיים לציון 45 שנה למרד בגטו ורשה, שבהם משתתפים אלפי אנשים, אירועים שהופכים להפגנה פוליטית גדולה. ב-1989 הוא משתתף בדיוני "השולחן העגול" בין הממשלה לאופוזיציה. בשנות ה-1990 הוא מתגייס להגנת סָרָיֶיבוֹ (הוא נסע לשם פעמיים עם שיירות סיוע). זמן קצר אחר־כך הוא פועל למען קוֹסוֹבוֹ (הנשיא קלינטון מסתמך על חוות דעתו כדי לנמק את הכורח בהתערבות חמושה בקוֹסוֹבוֹ כדי להגן על זכויות האדם). הוא משמיע קול מחאה גם על הטיהורים האֶתְניים ברוּאַנְדָה ובזָאיר, מוחה על אפליה בדרום אפריקה ובישראל, על פעולות אלימות נגד הצוענים במדינות דמוקרטיות, פולין או צ'כיה. למרות שהוא בעצמו רופא, הוא לא מהסס לגנות שביתות במערכת הבריאות בפולין, כי לטענתו משמעות המקצוע הזה היא הצלת חיים.
בשנת 1967, ההגנה על עבודת הדוקטור שלו באוניברסיטה היַגְלוֹנית לא זכתה לאישור. יותר לא פעל בעניין זה, ולכן גם לא זכה לתואר פרופסור. אבל הוא זכה בעיטור הגבוה ביותר הניתן בפולין: מדליית הנשר הלבן.
מכל העולם נשלחים אליו מכתבים. הנוער כותב חיבורים: "מכתב למארֶק אדלמן. למה הוא עבורי מופת?" קולו נשמע לא רק בפולין.
היום, כמו בשנת 1945, הוא עדיין גר באותו מקום בלודז', בשכונת בתים של עובדי ציבור מלפני המלחמה. דירה בקומת קרקע בדו־משפחתי. מין כאילו־וילה, שנראית מבחוץ ממוצעת למדי, בלשון המעטה. על הקירות תמונות. והמון צילומים. משפחה. ידידים. ודמויות מיתולוגיות: מרדכי אַנְיילֶביץ', "אַנְטֶק" צוקרמן, צִבְיָה לוּבֶּטְקין.
ותמיד (או כמעט תמיד) בקבוקון של משהו טוב מתחת לשולחן.
*
העובדה שקשה לכתוב על אדלמן נובעת לא רק מהמזל הביש של הביוגרפים (והבה נודה בכך - של האוהדים) כשהגיבור שלהם לא זוכר הרבה עניינים והעדים הולכים ומתמעטים. אילו לפחות אדלמן היה עוזר לעיתונאים...
כמה קשה לדובב אותו אפשר להסיק מתמליל של ראיון שהעניק לאחת מתחנות הטלוויזיה בשנת 2006. השיחה התנהלה בצרפתית, בהשתתפות מתרגם; העיתונאית היתה מריה רֶג'יאני, איטלקית במוצאה. רֶג'יאני התמקדה במכתב שניסח אדלמן למנהיגים הפלסטינים, ובו מתח ביקורת בין היתר על פיגועי ההתאבדות שלהם.
- מניין הרעיון לכתוב את המכתב הזה?
- מהמצב שקיים שם.
- האם מישהו ביקש ממך לכתוב את המכתב הזה... האם זאת יוזמה שלך?
- מה זאת אומרת? מי יכול היה לבקש ממני?
- אני לא יודעת.
- לא יודעת. גם אני לא יודע.
- אבל כשכתבת את המכתב הזה, כשכתבת את המכתב הזה, האם חשבת על כל מילה, האם שקלת כל מילה?
- אל תציקי לי. כתבתי כי יש לי ראש טוב לזה, זה הראש שלי. מה שהיה בראש, נהיה על הנייר. [...] כשכותבים מכתב, הרי חושבים, לא? [...]
- מריה היתה רוצה לדעת מה אתה מבין במלה "פרטיזן"?
- שלא תהיה לי בלשנית כזאת. צ'ה גווארה היה פרטיזן? היה פרטיזן. קאז'יק [ראטְהַייזֶר, הוא שמחה רותם, ידידו של אדלמן מהגטו] היה פרטיזן? היה פרטיזן. אזרחים שנלחמים נגד כוחות צבא הם פרטיזנים... אה זה... לכל ההתפתלויות הלשוניות האלה אין משמעות.
- אז אני חוזרת עוד פעם למילה הזאת, "פרטיזן".
- את עקשנית וחסרת הבנה. פרטיזנים - יש כאלה שמובילים, וכאלה שמתנגדים. אבל הם פרטיזנים, כי יש סוג כזה של לוחמה פרטיזנית. וזה הכל, אין על מה לדבר. ומה קורה היום בעיראק? פרטיזנים. אז אין על מה לדבר. תפסיקי לעסוק בשפה, תעסקי בעובדות.
- אני אצטט קטע מהמכתב: "באותה שנת 1943 הזכורה לנו לחמנו למען חיי הציבור היהודי בוורשה". האם ניתן לומר שלחמתם כי במובן מסוים לא היתה לכם ברירה? פשוט אלה היו הנסיבות, היתה מלחמה ולא היתה לכם ברירה?
- כן־כן. זאת היתה מלחמה למען החיים, והפרטיזנים הפלסטינים לא לוחמים למען החיים, אלא הם לוחמים למען מדינה. למען צורת החיים. אני מבין שזה עניין חשוב מאוד, אבל צריך להילחם כך שאנשים לא ייהרגו, כי אין סיבה שייהרגו אנשים. ולכן צריך להגיע להבנה, ובזה מדובר כאן. [...]
- האם יש לך עוד קצת סבלנות?
- קצת. [...]
- למריה יש עוד הרבה שאלות.
- הרבה, אבל כל הזמן אותן שאלות. זה אותו רעיון. זה לא משתנה.
- אבל זה מכתב חשוב מאוד ומריה היתה רוצה לשוחח עליו עוד קצת.
- בסדר, שיהיה! תשאלי מה שאת רוצה. לעניין.
- לא, זה לא הסוף.
- ומה עוד? אני לא יודע. את איטלקייה כל־כך נודניקית.
- את זה אני אולי לא אתרגם?
- למה לא? [...]
- מה אתה מבין בזה שחיים בעולם הזה פעם אחת?
- שעוד פעם לא תהיה איטלקייה כזאת.
- הממ, סליחה.
- בבקשה. טוב, בואו נגמור, אין כבר על מה לדבר, את הכל כבר אמרתי. סוף.
- שאלה אחרונה.
- נו?
- טוב...
- האם את יפה? כן. תגיד לה!
מה שלמראית־עין בולט בשיחה הזאת ובדומות לה הוא חוסר הסבלנות של אדלמן, החריפות וחוש ההומור. מין חיספוס מוחצן. דחייה של מילים גבוהות. וגם חיבה לנשים מושכות.
כן, וגם חוסר־רצון לשוחח על נושאים חשובים...
חוסר־רצון? רק למראית־עין.
*
הנחת היסוד של אדלמן: לא הפרט חשוב, אלא הכלל. מדי כמה זמן בני־שיחו טוענים כלפיו שהוא מבלבל את העובדות. זוהי טענה שאינה תופסת לא רק בגלל גילו של אדלמן, אלא בשל כך שחייו הם שלמוּת אחת, ללא קשר לשאלה אם כל מרכיב מתאים לתצריף הזה. כמו שהוא עצמו אומר לגרוּפּינסקה:
"ומכל זה יישאר רק אניילביץ' לבדו, כי בהיסטוריה לא שורדים עשרה שכל אחד מהם התעטש. רק אותו אחד. מן הגטו יישאר אניילביץ'. הוא הסֵמֶל. ולא חשוב אם עשה או לא עשה. את כל השמות האחרים, עוד כמה שנים איש לא יזכור. ובצדק, כי ככה זה - לפרטים האלה לא יכולה להיות משמעות".
הוא גם שונא פּאתוֹס ומילים מנופחות.
כשגרוּפּינסקה שואלת: "מה הייחוד של השואה?", הוא עונה: "תשאלי את סימון וייל, היא תענה לך. או את מלכת הולנד".
בראיון לשבועון טיגוֹדְניק פּוֹבְשֶחְני, כשנשמעת השאלה הראשונה: "מה מחזיק אותך בחיים ברגעים הקשים ביותר?", התשובה באה מייד: "רק בלי אנחות"; ואחר־כך, לשאלה "ומה בחיים הכי עוזר לך?", התשובה השנייה נשלפת במהירות: "העיניים היפות שלך".
בראיון ליומון הנפוץ זֶ'צְ'פּוֹסְפּוֹליטה הוא נשאל: "לא מעייפים אותך אירועי הזיכרון?", ועונה: "אתם מעייפים אותי, כי אתם נודניקים. כל יום באים כמה טיפוסים כמוכם ושואלים אותו דבר. זה נהיה שכיח יותר בסביבות אפריל. זאת העונה הבוערת".
עם החתומים מטה הוא עוד יותר ישיר:
- אתה תמיד אומר: אתם מדברים שטויות.
- כי זה מה שקורה.
המשך הפרק בספר המלא