איך אנשים יכולים ליהנות שוב ושוב מקומדיות רומנטיות הוליוודיות עם דמויות סטראוטיפיות בעלות עומק של קרטון והפי-אנד דבילי צפוי מראש? אחת הנוסחאות השחוקות בז'אנר הזה היא לבנות את העלילה סביב צמד הפכים. זונה ואיש עסקים עשיר ("אישה יפה"), השחקנית המצליחה ביותר בעולם ומוכר משועמם בחנות ספרים ("נוטינג היל"), פעילה למען איכות הסביבה וטייקון נדל"ן מיליארדר שאיכות הסביבה מעניינת אותו כקליפת השום דבר ("שבוע

קוראים יקרים, שמי רוזי, אני בת 29, ברמנית (עבודה צדדית, למעשה אני משכילה הרבה יותר אבל נימנע מספויילר) ועניתי לפרויקט של דון טילמן. דון הוא פרופסור לגנטיקה בן 39 שמחפש רעיה, שותפה להבאת צאצא, חברה לחיים, לא ברור מה בדיוק כי דון לוקה באספרגר, ליקוי הממקם אותו בקצה הספקטרום האוטיסטי (הקצה הטוב). דון מנהל את חייו על לוח מחיק וטבלאות, רשימות ממוספרות וחוקים מובנים. זמנו מחולק לדקות ולרבעי דקות, מתוכנן

דון טילמן, היכן היית בכל שנות הדייטים האינסופיים שלי בתל אביב, עונה על שאלות משמימות שכמו נלקחו מתוך ראיונות עבודה ומבזבזת ערבים שלמים על שיחות בטלות,
בעוד שכל זאת יכול היה להיפתר על-ידי מענה על שאלון לקביעת התאמתי.
ובכל זאת, גם דון טילמן מגלה שזו לא השיטה המוצלחת ביותר לאיתור רעיה.
דון טילמן הוא פרופסור לגנטיקה, בעל כישורים חברתיים לוקים בחסר, שלא לומר אפסיים, דהיינו תסמונת אספרגר. ארונות המט

ללא ספק הספר הטוב ביותר שקראתי השנה!
על העלילה בקצרה-
דון הוא פרופסור לגנטיקה, הוא גאון אך יש לו תסמונת אספרגר שמבטאת בכך שיש לו יכולות פנומנליות בתחומים מסויימים כגון מדע, בישול ולמידה של דברים חדשים,
מצד שני הוא כישלון חרוץ בתחום החברתי- הוא אינו יודע איך מתנהגים באירועים חברתיים, קשה לו ליצור קשר עם הסטודנטים שלו ואין שום יכולת להזמין בחורה לדייט, או לשרוד דייט.
עקב כמה כישלונות רומנטיים מח

****


"פרוייקט רוזי" הוא מה שנקרא ״feel good book". הוא כל כך קל, ורומנטי, וקומי, והוא מתעכל ממש בקלות, אפשר לדמות אותו למין גלידת יוגורט כזאת, קייצית, מתוקה-אבל-לא-יותר-מדי. ראיתי שכבר מישהו כאן נזכר ב"הזקן בן המאה..." - אז כן, יש נקודות דמיון בין שני הספרים. גם כאן וגם שם יש סיפור משעשע (אבל לא מצחיק עד לדמעות. דיברנו על זה), שמסופר בארשת רצינית למדי, אבל בעוד ש"הזקן בן המאה..." מנסה ממש בכו

הזמן, זאת יודעים הכל, זז באופן יחסי. רוב האנשים אינם מתכוונים בכך לתורת היחסות של איינשטיין, שאותה אנשים לא ממש מצליחים להבין, אלא לתובנה אחרת, פרוזאית יותר. התחושה של חלוף הזמן היא סובייקטיבית. היא לא רק משתנה מאדם לאדם, אלא משתנה על פי ההקשר והסיטואציה. יחידי סגולה בידיוניים, כמו ג'ק ריצ'ר למשל, ניחנו בשעון פרטי וסמוי בראש המודד את חלוף הזמן בצורה אובייקטיבית וקשיחה. אצל רובינו הזמן עובר טוב יות

מי שמכיר אותי מקרוב יודע שאני כוסית (כן גם אני לא אוהב את המילה, אבל השימוש בה בהקשר הזה מתבקש – לא הייתי מעוניין לכנות את עצמי "נשי" או "רכיכה" מעל גלי ה... מה זה בעצם האינטרנט הזה). כן, אני בוכה בסרטים, אפילו כשמדובר בקומדיות רומנטיות, אני מזיל דמעה, יבבתי ב"חופים" ובהזדמנויות נוספות שאני בוחר לא לחשוף בשלב זה של יחסנו. אבל להזיל דמעות בספר שמתיימר להיות קומדיה רומנטית, בספר שאתה מזהה בפרוש את

יש לי חברה פסיכיאטרית שבעלה מתמטיקאי. למרות שהיא עסוקה בטירוף היא מרבה לנסוע איתו לכנסים. היא טוענת שהתבוננות באינטראציה חברתית בין מתמטיקאים מהווה בשבילה השתלמות מקצועית. אין ספק שהניתוחים שלה את ההווי המחלקתי גרמו לי ללא מעט התקפי צחוק.

הסטריאוטיפ לפיו המחלקות למתמטיקה ומדעי המחשב עמוסות באנשים שלוקים בתסמונת אספרגר הוא מוכר ושחוק. ישנן אינספור בדיחות על מתמטיקאים שכשלו לנהל חיים "רגילים". הד

"זה שאין לנקוב בשמו" הוא שהזכיר לי את הספר הזה, שחיכה המון זמן לתורו על המדף. יצא שהתזכורת הגיעה כשרציתי לקרוא משהו קל, קריא ובלתי מחייב, כך שאמרתי "תודה" וקראתי.
כל כך הרבה ביקורות נכתבו על הספר הזה, שהרגשתי כאילו כבר קראתי אותו בעבר. לא בטוח שיש לי מה להוסיף על תובנות שאר כותבי הביקורות - שחלקן היו מהנות עבורי לקריאה לפחות כמו הספר.

המונח "אספרגר" מתגלגל היום בקלות על הלשון, בערך כמו "הפרעו