“יש פה שני סיפורים שאחד קוראים לו השמורה והשני זה המזוודה.

השמורה זה סיפור על מקום שפעם היה גר בו פושקין. אחרי שמת עשו מזה שמורה ואנשים באים לשם ויש את אלה שעובדים שם בלעשות סיורים לכל אלה שבאים. הגיבור של הסיפור הזה זה אחד שהיה רוצה להיות סופר אבל הוא לא הכי טוב בזה והוא בא לעבוד בלהיות מדריך בקיץ בשמורה הזאת של פושקין.
עכשיו תדמיינו את זה ככה. נגיד האנשים בקיבוץ חולדה אין להם עבודה אז הם אומרים שבגלל שפעם הסופר עמוס עוז היה גר שמה תבואו ויראו לכם את המקום ויעשו לכם שמה סיורים יעני נגיד פה הוא היה מסתכל על השמש ופה הוא היה מצחצח את השיניים שלו ופה היה עושה את הכביסה שלו. עכשיו אלה שיבואו התיירים יבואו באוטובוס וחצי מהם בטח בכלל לא קראו בחיים שלהם ספר שלו אבל מה הביאו אותם לשם והם מסתכלים ואפילו היו קונים מזכרות.
אני הבאתי לכם את הדוגמא מפה אבל הוא כותב על רוסיה דרך הסיפור הזה וזה מצחיק כמה שזה עצוב.

הסיפור השני עשה לי מחשבות אחרות. קוראים לסיפור המזוודה בגלל שמסופר על אחד שעוזב את הארץ שלו שזה רוסיה והולך לאמריקה והוא יש איתו רק מזוודה אחת ובפנים יש דברים וכל פרק מספר על דבר אחד מאלה שיש במזוודה מאיפה זה הגיע אליו ומה קרה שקשור בזה. בעצם זה סיפורים קצרים שקשורים באותו הבנאדם. אני ניסתי לחשוב על המזוודה שלי יעני מה היה בה ולמה הייתי שם בה דווקא את הדברים האלה. אני חושב אם היו לוקחים את כל הבניאדם ונותנים להם לשים את הדברים שהם יכולים לקחת איתם במזוודה אחת היית מתחיל לראות את ההבדלים בין האנשים יעני יש כאלה היו מפוצצים אותה עד שלא נסגרת ויש אלה שהיו משאירים אויר וגם יש אלה שהיו לוקחים דברים של מזכרת ויש אלה שהיו לוקחים מה שאפשר שישתמשו בו. כל הדברים של האישיות של הבנאדם אפשר להכניס אותם במזוודה.

הסופר הזה ממש סופר טוב והוא כותב ככה שאתה גם צוחק ממנו וגם חושב על זה ברצינות. אני התלונה שלי רק על דבר אחד. זאת שעשתה את התרגום הזכירה לי שאני לפני הימים של הווייז מתי שהיה עולה קליינט לפעמים היו לי לבטים מאיפה כדאי לקחת אותו אבל אני לא הייתי עושה כמו זאת שתרגמה יעני לא הייתי מתחיל להגיד לקליינט כל לבט ולבט. הפוך. הייתי זורם עם הדיבור שלו או עם השקט שלו ובאותו זמן הראש שלי עובד על המסלול. אני חושב גם היא היתה צריכה לעשות ככה יעני אם כבר החליטה מה זה חשוב לי כל האפשרויות שלא החליטה עליהן? אולי פעם אחת תביא דוגמא של לבט אז אני גם יעריך אותה שהיא עובדת קשה אבל עם כל הדונמאות שהביאה אני יגיד את האמת זה היה יותר מידי בשבילי וגם הפסקתי בגלל זה לקרוא את כל ההערות שלה. אבל גם ככה לפי דעתי זה ספר מצויין.”

“דובלטוב הוא סופר כלבבי. הוא חריף, שנון ומצחיק. תכני הספר לקוחים מחיו של הסופר שכמו חייהם של רבים אחרים ברוסיה הסובייטית אינם קלים, בלשון המעטה, ובמיוחד אלה שמתנגדים לשילטון וצריכים לתמרן בין אמונתם, ודעתם לבין המציאות. מה שעזר שם הרבה בהתמודדות עם הקונפליקטים זה האלכוהול, מהמן הזול תוצרת רוסיה או תוצרת חוץ, ממקור קומוניסטי אחר כמו רומניה למשל. רוב הטקסט מתנהל בין שכרות לחמרמורת. ומה שנאמר רציני אך מצאתי עצמי פורצת בצחוק כי הומור כידוע הוא כלי נפלא להתמודדות עם צרות. הסיפורים מתרחשים בשנות השישים כאשר שערי רוסיה נפתחו בעיקר בפני יהודים ( ו/או "חברים" שלהם) שלנוכח שכניהם המקנאים הגרו לארה"ב או לישראל. דבלטוב שיכול היה לנצל את ההזדמנות הזו בחר להשאר עוד זמן מה ברוסי כדי להיות קרוב לארועים שהיו "בדמו". אשתו ובתו הגרו לאמריקה והוא הצטרף רק מאוחר יותר. הסיפור הראשון "השמורה" מתאר את התקופה שלפני הגירת אשתו כאשר הם נפרדו והוא התרחק לשמורה שהוותה מוזיאון המוקדש לפושקין ושימש שם כמדריך תיירים. יש משהו בשמורה הזו (הקיימת במציאות) שמסמל את רוסיה כולה ואת הדרכים השונות שאנשים מצאו כדי להתמודד עם החיים שם. הסיפור השני, "המזוודה", הוא אוסף שלסיפורים נפלאים, קשורים לספר הראשון. גם הם לקוחים ישירות מחיי דבלאטוב.
כל סיפור מבוסס על פריט שהיה במזווה שאיתה הוא היגר בסופו של דבר לארה"ב. אהבתי את הספר מאד, אני ממליצה למי שבעיניין.”

“המזוודה / סרגיי דובלטוב

הוצאת אחוזת בית ספרים

304 עמודים


טוב, אין ספק שזה ספר טוב ולמי שאוהב ספרות רוסית צפויה הנאה צרופה. אני? אני עדיין לא יודעת איך אני עם הסוג הזה של הספרות. גם עם נבוקוב (שאני מודה שנכון לעכשיו קראתי רק ספר אחד שלו) היו לי אי-אלו בעיות. אני לא יודעת לשים עליהן את האצבע ולכן זה נראה לי לא הוגן בכלל לציין את זה אבל זו הסקירה שלי ואני מרגישה חובה לשתף שלא לגמרי התחברתי לספר הזה.

הספר מחולק לכמה חלקים- תחילה יש פתח דבר מעניין של המתרגמת סיון בסקין, שעל פי הכריכה האחורית היא "משוררת שנכבשה בקסמיו של דובלטוב עוד בנעוריה". בפתח הדבר היא מסבירה למה ומביאה הרבה רקע היסטורי מעניין, שמוסיף להבנה של הסיפורים. לאחר מכן יש את שני הרומנים - השמורה ו-המזוודה ובסוף הערות ביוגרפיות על דובלטוב עצמו כמובן.

עוד כמה פרטים יבשים-

הרומן הראשון, "השמורה", מתאר את חייו של סופר שמחליט לעבוד בהדרכת סיורים בשמורת פושקין, אותו איזור כפרי אליו הוגלה המשורר הרוסי ב-1824 בהוראת הצאר. מתוארת שם בפירוט כל התעשייה שנבנתה סביב פושקין בהרבה ציניות, ואיך עושים הכל על מנת ל"מסחר" את האיזור (תופעה שאנחנו נתקלים בה הרבה גם בימינו-אנו).

הרומן השני, "המזוודה" (שאליו התחברתי הרבה יותר), הוא בעצם אוסף סיפורים שכל אחד מהם מתאר איך התגלגל פריט כזה או אחר לידיו של המספר. הוא פותח מסוודה ובה כמה פריטים מעברו מלאים בזכרונות, לכל סיפור יש את שם הפריט (למשל "נעלי מנהלים חצאיות" או "חגורת קצינים") ובו מסופר איך המספר קיבל את הפריט. לרוב מדובר בסיטואציות משעשעות.

בשני הרומנים מתוארים בהרחבה שיכורי התקופה. כ-ו-ל-ם שותים אלכוהול. והרבה. עדיין אל גיבשתי דעה אם דובלטוב מנסה להעביר ביקורת על התופעה או פשוט מספר על הלך הרוח של אותה תקופה, כי באיזשהו מקום נראה לי שזה עושה "שירות דוב" לרוסים ומציג אותם באור לא מי-יודע-מה, כחבורה של שיכורים שיבזבזו את כל כספם עד הפרוטה האחרונה של הטיפה המרה. לשיקולכם.

דבר נוסף שהיה לי קשה איתו הוא ההערות התחתית הדף. בסיפור הראשון, השמורה, יש בכל דף כמה הערות. יש עמודים שבהם יש הערת אחת ויש עמודים שחציים מכוסה בהערות. אני בן אדם סקרן, כך שלא יכלתי להתעלם מזה וקראתי את כולן, אבל זה פשוט קוטע את רצף הקריאה ולי זה מאוד הפריע. יחד עם זאת חלק גדול מההערות הוא חשוב להבנת התקופה והביטויים הרוסים ואפילו הדמויות המוזכרות. אני מניחה שמי שיש לו ידע נרחב בהיסטוריה התרבותית של רוסיה אולי לא יזדקק להערות האלה ואז יוכל יותר להנות מהקריאה עצמה. בחלק גדול מההערות למדתי דברים חדשים כמו מי הוא אנדרי סחרוב, שעל שמו נקראות גינות סחרוב בירושלים (חבר אקדמיה למדעים, פיזיקאי גרעין, אבי פצצת המימן הסובייטית והבולט שבפעילי זכויות האדם והמתנגדים למשטר בברה"מ בשנות ה-70 וה-80 - עמוד 136) - אבל שוב, לי זה היה יותר מידי הערות וזה הפריע לי מאוד. מצד שני - אין לי פתרון להציע בעיניין הזה כי ההערות חשובות...

מה שכן אהבתי בספר הוא את ההומור והציניות שאהבתי גם אצל נבוקוב. הכתיבה קלה וקולחת (חוץ מהשמות הרוסיים ששברתי עליהם את השיניים) ועושה רושם שהתרגום טוב מאוד.

לסיכום - כאמור, אני ברגשות מעורבים לגבי הספר הזה, אין ספק שהכתיבה טובה, יש הרבה הומור וציניות והרבה "קפיצה בין נושאים" (ששמתי לב שמאפיינת את הכתיבה הרוסית, גם אצל נבוקוב זה היה ככה) ועדיין - לא התחברתי עד הסוף לספר... כנראה שבמקרה הזה תצטרכו לקרוא בעצמכם (ואל תשכחו לספר לי איך היה).



דירוג הקואלית:
שלוש וחצי קואלות מתוך חמש

פינת העטיפה:
לספר קוראים המזוודה - ושמו לי תמונה של מזוודה ישנה ומאחוריה מעין ארגז מסע - חסר מעוף לחלוטין... יופי. מה אני אמורה להגיד על זה בכלל?? היו יכולות להיות כל כך הרבה אפשרויות שבהן עדיין אפשר היה להשתמש במזוודה, או אלמנט בודד מתוך מזוודה וזה היה נראה יותר טוב. זה לא מכוער,זה לא יפה, זה לא רע, זה לא טוב, זה פשוט...סתם.”

“עם כי יש לציין שהתרגום כנראה מוצלח ועדכני מבינת העברית, קשה מאוד להתחבר לכתיבה רוסית.
לכל אחד יש כמה שמות שהסופר משתמש בהם לסרוגין דבר שמאוד מבלבל.בחברה שלנו משתמשים כמעט אך ורק בשם הפרטי או בשם חיבה (עם לפעמים שם רשמי בסוגריים) כמו פועד, רפול. צ'יץ וכו..אצל הרוסים יש שם, שם האב, או שם הבעל וגם שם משפחה וכל שם יכול לבוא לבד או עם חלק מהשמות האחרים.
ההקדמה לספר היא מענינת ורלבנטית אבל אולי כדאי להסתפק בה בלבד.הסיפור הראשון -השמורה- אינו מרתק. מתאר אדם פסיבי הן בחיי הנישואין שלו והן בעבודה, שגר אצל שיכור כרוני. השכרות היא כל כך נפוצה שהיא ממש מאפיינת כל אחד כמעט. לא הצלחתי לגמור את הסיפור הראשון וחסכתי את זמני ואפילו לא התחלתי את הספור השני.”