ביקורת ספרותית על פרויקט רוזי - דון טילמן #1 מאת גרהם סימסיון
ספר בסדר

---

יש לי חברה פסיכיאטרית שבעלה מתמטיקאי. למרות שהיא עסוקה בטירוף היא מרבה לנסוע איתו לכנסים. היא טוענת שהתבוננות באינטראציה חברתית בין מתמטיקאים מהווה בשבילה השתלמות מקצועית. אין ספק שהניתוחים שלה את ההווי המחלקתי גרמו לי ללא מעט התקפי צחוק.

הסטריאוטיפ לפיו המחלקות למתמטיקה ומדעי המחשב עמוסות באנשים שלוקים בתסמונת אספרגר הוא מוכר ושחוק. ישנן אינספור בדיחות על מתמטיקאים שכשלו לנהל חיים "רגילים". הדוגמא שעולה בדעתי היא של המתמטיקאי ההונגרי ארדש. הוא מעולם לא נישא, הקדיש למתמטיקה את כל חיו, ניהל אורח חיים קפדני לפי לוחות זמנים, לקח כדורי מרץ כדי לנצל טוב יותר את היום כדי שיוכל לכתוב עוד מתמטיקה, וקרא לילדים של הקולגות שלו "אפסילונים" שהם יצורים קטנים ומיותרים שמפריעים לעשות מתמטיקה. דוגמא אישית יותר היא של קולגה שקנה מנורה מיוחדת שאמורה לשפר את איכות שנתו ובכך להפוך את עבודתו ליעילה יותר.

דון טילמן הוא פרופסור גאון לגנטיקה שבנוי על הסטריאוטיפ הנ"ל. הוא מתקשה להבין מצבים חברתיים, מתנסח כאילו היה טקסט-בוק ללימוד לוגיקה, ומנהל את חיו כאילו היו מאמר מדעי שעליו להגיש. בילדותו הוא היה חנון מחשבים, אבל מטעם לא מובן עבר ללמוד גנטיקה, מן הסתם כדי שגרהם סימסיון יוכל לרקוח סיפור מסגרת מתקבל על הדעת לספר.

המון ביקורות לפני כתבו על כך שהספר מקסים וקליל ומלא חן ומצחיק. גם על כך שהוא פועל לפי נוסחה מוכחת היטב של קומדיה רומנטית הוליוודית. היטיב לסכם זאת עולם בביקורת המקסימה שלו בכך שטווה את המונח הבלתי נשכח "ספרט". אני מסכימה עם כל זה. גם אני צחקתי מהספר, ביחוד שהרגשתי שאני צוחקת על עצמי בתור חברת סגל במחלקה למתמטיקה ומדעי המחשב באחת האוניברסיטאות.
אבל, וזה אבל גדול, הצחוק שלי היה מלווה באי נוחות. עד עכשיו לא ברור לי אם צחקתי עם טילמן או עליו.

דבר נוסף שהפריע לי להנות מהספר הוא חוסר האמינות שלו. מי שלוקה באספרגר לא מסוגל להשתנות במהירות כפי שדון עשה, וודאי לא יכול לפתח מודעות עצמית שלא היתה מביישת פסיכולוג. מעבר לכך, הפרופסור הטיפוסי ממש לא מתאמן באמנויות לחימה, לא מקפיד לאכול בריא, לובש את הבגדים שאמו/אשתו קנו לו, וממש לא שם לב כמה הם פרקטיים או נוחים לפעילות שהוא מתכנן. ומה שנובע מהמשפט האחרון שכתבתי הוא שהמרצה הטיפוסי הוא נשוי, ועוד איך. והכי חשוב – פרופסור הוא מי שהצליח לקבל תקן אקדמי, וזה לא דבר של מה בכך. כדי לקבל משרה אקדמית בימינו יש להצטיין בפוליטיקה, בהבנה של מצבים חברתיים, בהגשה אינסופית של טפסים לגרנטים ושנור של כספים. שום דון טילמן לא יקבל כיום משרה אקדמית, ללא שום קשר לגאונותו.

אסיים בנימה קלילה ואצטט כאן כדי להוכיח את הטענות שלמעלה את "מגילת המועמד" הבלתי נשכחת של עירד יבנה. מן הומור של חנונים ממדעים מדוייקים. אני מצרפת גם את הקישור המתאים.
היזהרו – אם צחקתם בקול רם סביר שאתם שייכים למחלקה...

https://www.youtube.com/watch?v=xplrCEgJg9U

הקדמה
איזה הוא התפקיד הנחשק מכולם?
גם מומחה גם זב-חוטם יאמרו, מן הסתם:
רב ראשי, שר בלי תיק, או שליט קוּבָּנִי,
אב-הבית, אולי, בבית בושת טֶקְסַאנִי,

אך אני כאן מודיע בזו הלשון:
התשובה היא פרופסור עובד טכניון!
ועם זאת, לא אכחישה ולא אהתל,
בְּמָקוֹם בו יש שמש אורב גם הצל,
והערב נלמד על הסוד האפֵל
של אותה המשרה הטובה בַּתֵּבֵל...

המגילה
היֹה היה ילדון זעיר, מתוק דביק ולח,
ברנש סימפטי גם נבון, צנוע ומוצלח,
אשר אימו תמיד הכריזה: "בני פשוט גאון!"
ואבא שַׂח: "הוא עוד יהיה מדען בטכניון!"

בפעוטון למד חשבון, בגן קרא עיתון,
ביסודי שיחק בבורסה והימר נכון,
בחטיבה שידך בין מי-חמצן ואצטון...
וּכְשֶׁשוחרר הספיק עדיין לסיים תיכון.

גם בצבא שִׁבְחוֹ נישא על כל לשון וָפה
כַּשֶׁקֶמִיסְט אשר עשה מעל לַמְצֻפֶּה,
וּלְבסוף, כשהשתחרר, ויתר על החופשה
ותוך חמש שנים היו לו תארים שלושה!

חמוש בדוקטורט טרי, יצא הוא לַנֵּכר,
ושם עסק יומם וָלֵיל במלאכת המחקר,
פתר חידות וּמְבוכים, שיחק במספרים,
רשם שלושה פטנטים וּתְריסר מאמרים.

וכה צלח במלאכתו, וכה הִרְבָּה תורה,
שתוך שלוש שנים בלבד הציעו לו משרה.

אך לא בחור כגון הנ"ל יִסְטה מן הנתיב,
מיד נזכר בדבר אימו וּבִנְבוּאַת אביו,
והשתפך בהתרגשות: "נעמתם לי רֵעַי,
אבל אני חוזר הביתה, כמצוות הורי"!

ואת מכתב ההצעה טמן באמתחתו,
סתם כך, על כל צרה שעלולה לפקוד אותו.

נפרד האיש מחבריו וטס לבן גוריון,
משם במכונית שכורה היישר לטכניון,
הגיע לבניין נאה, נכנס לחניה,
טיפס במדרגות אל הקומה הראשונה...

הבניין – זהב פרוויים,
רב קומות, רחב ידיים,
מארבע רוחות שמיים
משתקף בו נוף יפה.

כל סטודנט IQ מאתיים,
מזכירות עוזרות כפליים,
הדיקן בצהריים
מבלה בבית קפה.

המועמד המשולהב אל הדיקן ניגש,
ולעיניו המשתאות קרא בקול נרגש:
"גמרתי אומר בנפשי שכאן אני אשב,
כי אין עליכם בעולם במדעי מחשב"!

"ברוך הבא", שַׂח הדיקן, ותוך כדי קריצה,
הוסיף: "מיום שלישי אתה מזכיר המועצה".

חמש שנים עברו על הבחור בנעימים,
הסגל והמזכירוֹת האירו לו פנים,
ראה ברכה בעמלו, הִרְבָּה במחקרים,
עם עמיתים ותלמידים וּסְתם עם חברים,
ובסופה של התקופה, קרא לו הדיקן,
טפח לו על השכם והכריז: "אתה מוכן!
חזור בבקשה, ארגן לי צרור מאמרים,
שלושה דפים של פילוסופיה וקורות חיים,
צרף גם רשימת מומחים מחו"ל וישראל,
שגר לי את החבילה... ולך להתפלל"!

חודשיים נטו הדיקן הכין לו את התיק,
עם עדויות וסימוכין שהוא חוקר מבריק,
שאין שני לו בעולם בתחום מומחיותו,
שהפקולטה לא תשרוד שנה בלי עזרתו,
שיש להעניק מיד דרגה וגם קביעות,
שאם לא כן, כולנו נשלם על הטעות!

לכל סיפור יש סוף, אומרים, לכל מפגש פרידה,
בקצה כל תהליך קביעות יושבת וועדה,
וּבְרֹאשׁ הוועדה הזאת יושב כמו איזה שיח'
פרופסור רב עוצמה ואון ושמו מושך מושך,
שתואר לו, ואף הדר, ויוחסין גם כן,
אימו רוזנת ידועה, ואף אביו רוזן.

חברי הוועדה סוקרים את תיק המועמד
ומגיעים למסקנה, כולם כאיש אחד:
"חבר הסגל הוא מוכשר, ויש לו מחקרים,
אך כל מאמריו משותפים עם אחרים!
זה לא עניין של מה בכך, זה לא דבר פָּעוּט,
לתת קביעות למישהו חסר כל עצמאות,
כולנו מסכימים שזה עניין מאד חשוב,
נקפיא את המינוי שנתיים, ונדון בו שוב".

במשך שתי שנים תמימות עמל המועמד,
כותב מאמרים ללא עזרה מאף אחד,
לילות שלמים ללא שינה יושב הוא בגפו,
זיעה ניגרת מגביניו, נוטפת על אפו,
שמאלו לופתת את הדף, וּבִימִינוֹ העט,
בלי הפוגה ובלי לֵאוּת רושם וּמשרבט.

בתום אותה תקופה חוזר התיק לוועדה,
שדנה בו בכובד ראש ומוציאה פקודה:
"חבר הסגל הוא מוכשר, ויש לו מעמד,
אבל את כל מאמריו הוא מייצר לבד!
זה לא דבר של מה בכך, זה לא עניין שטותי,
לתת קביעות למישהו כל כך לא חברותי,
כולנו מסכימים שזה עניין חשוב מאד,
נקפיא את המינוי שנתיים, ונדון בו עוד".

שנתיים הבחור עובד כמו איזה חמור,
כותב ביחד – גם לחוד – אינו מפסיק לחקור,
עושה תיאוריה, חישובים, אפילו ניסויים,
קוטף פרסים, שובר שיאים, וּמְחוֹלל ניסים.
שֵׂיבָה זַרְקָה בִּשְׂערוֹ, וקומתו שְׁחוּחָה,
היה נשבר מזמן לולא תמיכת המשפחה.

ושוב התיק חוזר אל וועדת החכמים,
וראש הוועדה מכריז: "אכן יבול מרשים,
אך יש בו משהו, נו איך לומר, חסר תכלית,
ניכר שהבחור אינו יודע להחליט!
והשעה היא שעת מבחן, האחריות כבדה,
יואיל נא ויבוא הנ"ל לפני הוועדה"!

נזוף, מובס וּמיוסר המועמד ניצב,
כתפיו שמוטות, ומבטו נעוץ בנעליו,
רועד כמו עלה נידף מִבְּעַתָה וָחִיל,
כשראש הוועדה מכריז שהמבחן מתחיל.

"הוכח נא לי", לוֹאֵט מושך מושך בקול נעים,
"שכל מספר זוגי הוא סכום של שְׁנֵי רִאשׁוֹנִיּים!
הראה ש -P שווה NP, או תן דוגמא נגדית,
הצג שיטה מושלמת לחישוב התחזית!

ספר לי תיכף ומיד, בלי שום פְּרוֹקְרַסְטִינַצְיָה,
על אלגוריתם פולינומי לְפַקְטוֹרִיזַצְיָה!
ואם אתה כזה גאון, ואם כל כך הצלחת,
אז איך זה שאת היפותיזת רִימַן לא הוכחת"!

וכל חברי הוועדה צווחים במקהלה,
ועמיתנו האומלל נרתע בבהלה,
פתאום... נושרת מכיסו פיסת נייר קלה,
ומרחפת לה בלאט אל מול ההמולה...

"גוואלד! ליסטים!", זועק מושך, "אבוי למעתיק!
בבוחן זה, חבוב, כבר יש לך בלתי-מספיק!
קיראו מיד לקטגור, הזעיקו חיש שופט,
איסרו אותו בַּנְחושתיים טרם ימלט"!

אֲחַר, זריז כברדלס, תוך צעד וניתור,
מושך מן הַמִּרְצֶפֶת את חומר האסור,
ולעיני הוועדה, קורא את המסמך,
ושוב פונה אל הבחור, ואז אומר לו כך:

"אלפי סליחות, חבר יקר, ושולם לעולם,
קַבֵּל קביעות, קבל דרגה, קבל קתדרה גם,
נפלה טעות, אתה מבין, סתם כך איזה בלבול,
מדוע לא סיפרת שרוצים אותך בחו"ל?"!!

לכל סיפור יש סוף, אומרים, גם לסיפור הזה,
שאם תִּרְצוּ משָׁל הינו, או משהו כזה,
והנמשל: גם אם אתה טיפוס ממש מבריק
א-צעטאלע מ-MIT אף פעם לא מזיק!

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על פרויקט רוזי - דון טילמן #1