“את בורוז הכרתי לראשונה דרך פרויקט משותף שלו ושל קורט קוביין, סולן נירוונה. קורט קוביין היה אחראי על הסאונד המלוכלך של הגיטרה בעוד בורוז הקריא סיפור קצר - The "Priest" They Called Him. בסיפור שני קווי עלילה. הראשון מתחיל עם מונית שעוצרת על יד בניין מגורים ומתוכה יוצא ילד רזה שאוחז במזוודה. המזוודה בלויה ומלוכלכת עשויה עור זול, היא כבדה מאד. קו עלילה נוסף מתרחש כשהכומר מביט בילד יוצא”

“כשאנשים רבים שומעים על עבודתי עם חולי אלצהיימר, הם שואלים אותי: "כבר קראת את 'היומן'?" מהיום אוכל לענות להם "כן, אבל מה הקשר?", שכן אין שום קשר בין הרומן הרומנטי הראשון שכתב ניקולאס ספארקס לבין המחלה האיומה הזו. הספר מתחלק לשני חלקים שווים באורכם אך שונים לחלוטין במהותם, בקו העלילה שלהם ובמידת האמינות שלהם. החלק הראשון מספר על אלי ונוח, הנפגשים לאחר 14 שנות פרידה ונופלים זה לזרועותיה של זו כמקובל”

“ארוחה עירומה... איזה ספר... אחד הספרים היותר קשים לקריאה, אך ללא ספק מהווה אבן דרך בנבכי הספרותה האמריקנית. וויליאם בורוז היה מסומם. הוא היה גם הומוסקסואל. הוא היה אדם משונה מאוד, אבל אף אחד מהדברים הללו לא מנע ממנו ליצור את אחת היצירות המבריקות ביותר שנכתבו אי-פעם. אף ספר לא משתווה לקנה המידה של הספר הזה. למה שבורוז ניסה לעשות כאן. מה כל-כך מיוחד בו? ראשית כל, אין לו עלילה לינארית בכלל.”

“ספר טוב. לא אוהבת ספרי התמכרות או סרטי התמכרויות ובאופן כללי התעסקות בסמים, אבל התחברתי לספר הזה. מנקודת מבטו של נרקומן והדברים שעניינו אותו (נקודות הזרקה חדשות, ההשקעה בה למד כימיה כדי ליצור מעבדת סמים, כיצד לשמור על סם בתקופות בהן לא ניתן להשיג) היתה מרתקת. לשם שינוי לא היה כאן ניסיון ליצור דמות שאינה מדברת או מתבטאת טוב, בחור רהוט ומחושב. קנדי, מי שנכנסה בעקבותיו לסמים למרות שאלו אהבתו הקודמת”