ביקורת ספרותית על האלמנה העליזה מאת רוברט ב. פארקר
ספר טוב

---

לספר "האלמנה העליזה" מאת רוברט ב. פארקר שמור מקום של כבוד בזיכרוני. לא רק כי נהניתי לקרוא אותו, אלא בעיקר כי כשהייתי חייל בצנחנים קניתי אותו מתנה לאבא שלי, במסגרת מבצע "אחד פלוס לך תדע כמה..." ברשת חנויות ספרים בעלת שלטים צהובים שכולכם מכירים. עכשיו, צריך להקדים ולומר כי עצם הרעיון לתת לאבי מתנה ספר הוא בבחינת המקוריות עצמה. פריצת דרך מדעית שתשתווה רק לנחיתה על הירח וביקוע האטום. אבא שלי הוא הגבריות בהתגלמותה. גבר כמו שכבר לא עושים היום שיכול לתת שיעורים לספנסר, מארלו ועוד כמה חבר'ה בהקשר לגבריות אמיתית נטולת פוזות. אדם המכיר בערך עצמו במידה כזו שאינו חש שהוא צריך להתהדר בתאריו וגם בכאלה שאינם שלו, כמו כמה "גברים" שיצא לי לפגוש. את מה שלמדתי ממנו, מצאתי במעט מאוד ספרים וראיתי בעוד פחות אנשים. אבל... האיש לא אהב לקרוא ספרים. לא קרא. אמא שלי, שהיא ללא ספק אישה חכמה (דוקטור לפרשנות ותרבות) ונבונה, נזפה בי ואמרה שהעמדתי את אבא שלי במקום לא נעים, שאין לו את הקשב והריכוז לדברים כאלה, ושבכלל מה לו ולספרי מתח? ואבא שלי? אבא שלי לקח את הספר והלך לסלון. שעה וחצי אחרי זה הוא קם מהספה, הכריז שסיים לקרוא ושנהנה מאוד, וגם שאל אם יש לי עוד ספרים בסגנון הזה. מסתבר שהוא קורא, ומהר! מאז בכל חופשה וגם מדי פעם בשעות הפנאי אבא שלי קורא. אז תודה לרוברט ב. פארקר.

הספר הוא ה-29 בסדרת הספרים שכתב אודות ספנסר, גיבורו הראשי של פארקר. פארקר פרסם ספרים רבים אודות ספנסר וחבר מרעיו וממש לא מוכרחים לקרוא אותם לפי הסדר. בניגוד לסופרי מתח אחרים פארקר כותב על ספנסר אך ורק בגוף ראשון. כמו המחבר ספנסר מתגורר ופועל בעיקר במרחב בוסטון (אבל איך שהוא אצל פארקר ספנסר לא מזדקן והוא בערך בן 49 וחצי). הוא גדל בוויומינג, במשפחה ממוצא אירי, והוא מתאגרף לשעבר, וחייל לשעבר ששירת בצבא ארצות הברית באוגדת חיל הרגלים הראשונה ולחם במלחמת קוריאה: בעטתי לו בביצים. בזמן שהוא קרס על ברכיו, הסתובבתי ותקעתי בבו המתולתל אגרוף ימני, ושברתי את אפו. בו היה מוכן לקרב. בעוד הדם זורם על סנטרו הוא הצליח להשחיל ימנית, שנחתה על צד ראשי. הכנסתי לו שמאלית ואחריה ימנית, והוא נפל. שמנצ'יק, כורע על ברכיו וגונח, הצליח איכשהו להוציא אקדח. בעטתי באקדח והוא קירקש על רצפת הבטון ונעלם מתחת לאחת המכוניות.
"חבר'ה," אמרתי, "אני חושב שהתרגלתם לכסח אזרחים. אתם חלודים. ואם היה לכם פעם איזה יתרון על מישהו, איבדתם את זה." (עמוד 81)

בהמשך דרכו שירת כבלש משטרה במחלק הרצח של העיר בוסטון, תחת פיקודו של מפקד המחלק מרטין קווירק, שלא מהסס להזכיר לו את זה כל פעם שהוא שוכח: "היית פעם שוטר," אמר קווירק. "אתה מכיר את הנוהל." הנהנתי. (עמוד 160) לאחר מכן פרש נעשה לחוקר פרטי. ספנסר יודע את העבודה. הוא הקשוח שבקשוחים, מילה שלו היא מילה, וכשהוא מתחיל בחקירה הוא כמו כלב בולדוג הנועץ שיניו בעצם. לא מזיק גם שהוא שנון, חריף, בעל אגרופי פלדה ואקדוחן הבקי בשיטת ה"שלוף-דרוך-תירה": "מן הסתם התגובה שלי מוגזמת. בכל אופן פרט למבוכה ובזבוז זמן, לתגובה מוגזמת לא היו מגרעות. מצד אחר, תגובה ממעיטה יכלה להביא למותי. שלפתי את האקדח, החזקתי אותו צמוד לירכי והלכתי מתחת לגשר. מדרגות הברזל היו משמאלי, וכשחלפתי על פניהן הסתובבתי בפתאומיות והתחלתי לעלות בהן בריצה. כשכמעט הגעתי למפלס הכביש, נתקלתי במישהו שרץ למטה. הוא החזיק אקדח בידו. כשנתקלתי באיש נפלט מהאקדח כדור מעל כתפי השמאלית. יריתי בו. הוא פלט אנקה חלושה ונפל לאחור. הסתובבתי ודילגתי במורד המדרגות אל הרחוב. מאחורי שמעתי את הגופה מחליקה במדרגות הברזל הרטובות" (עמודים 133-134)

עד כאן יש לנו את החוקר הקלאסי. עוד גיבור שנתפר למידות שקבע ריימונד צ'נדלר יוצרו של פיליפ מארלו האלמותי והאולטימטיבי, שאף בלש שנכתב לפניו ואחריו לא הצליח להאפיל עליו. אבל ספנסר שונה במקצת. את חייו הוא מחלק עם סוזן סילברמן, פסיכולוגית המרצה בהרווארד, ויש לו שותף, הוק שמו, יוצא ליגיון הזרים הצרפתי. הוק הוא כל מה שספנסר לא – גבוה, שחור, שתקן וקטלני במיוחד. עלילת הספר נפתחת כאשר הבלש הפרטי ספנסר, גיבורו הראשי של פרקר, נשכר על ידי ריטה פיורי, עורכת דין ובעברה תובעת מחוזית, בכדי לסייע לה להגן על מרי סמית, אלמנה צעירה ומושכת, אם כי לא חכמה במיוחד, הנאשמת ברצח בעלה, הבנקאי נייתן סמית, שנמצא ירוי במיטתו.

הראיות כנגד סמית רבות, בהתחשב בעובדה שהיא היורשת הבלעדית לרכושו של בעלה, בכך שהאליבי שלה מפוקפק ובעובדה כי ברשות התביעה עד הטוען כי שכרה אותו על מנת להרוג את בעלה. כצפוי, מרגע שספנסר מתחיל לחקור הגופות מתחילות להיערם והמתח עולה וגואה. כל זאת בסגנון הקליל והמבדר של פארקר שעושה כמעט כל ספר שלו להשקעה בטוחה. מלאכת התרגום שעשה אהוד תגרי לא טובה, בעיקר בגלל משפטים כמו "צ'רלס ריבר בזין" (עמוד 32) שצריכים להיות מתורגמים למשהו דומה יותר ל"אגן נהר צ'רלס" ולא להופיע באופן המראה על רשלנות כי המתרגם פשוט לא הבין את פשרם ורק החליף את האותיות מאנגלית לעברית. מנגד, פארקר יודע לספר סיפור. הדיאלוגים שנונים וכיף להיפגש שוב עם ספנסר וחבריו הישנים והמוכרים. הפנינים האמיתיות של הספר הם במפגשים של ספנסר עם שותפו הוק ובמיוחד עם אהובתו סוזן:
"אבל יש לך תוכנית," אמר סוזן.
"תמיד יש לי תוכנית," אמרתי.
"תן לי לנחש," אמרה. "אני מוכנה להתערב שאתה מתכנן להמשיך לעשות בלגן ולעצבן אנשים כדי לראות מה יקרה."
"וואו," אמרתי. "פסיכולוגים באמת יודעים לקרוא מחשבות."
"מדהים, לא?" אמרה. (עמוד 59)

ספנסר הוא לא הפרש הבודד העושה זאת בעצמו. הוא נזקק לעזרה ולחום ואהבה, ובכך הוא שונה מדמויות אחרות בז'אנר דוגמת ריצ'ר המאוחר ומארלו המוקדם יותר. אולי הוא אפילו אנושי. בלש כמו זה שכתב צ'נדלר קשה למצוא. עד שאחד כזה יציג את עצמו נסתפק בספנסר (ובריצ'ר כמובן). מומלץ בחום רב!!!

"האלמנה העליזה" מאת רוברט ב. פארקר,
באנגלית "Widow's Walk",
By Robert B. Parker,
בשנת 2002,
יצא בעברית בהוצאת זמורה-ביתן,
בשנת 2003,
תרגום: אהוד תגרי,
מכיל 256 עמודים.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על האלמנה העליזה