“"כשלוחם פועל הרחק מהבית בשטח עוין, הצייד עשוי בקלות להפוך לניצוד" (עמוד 220).
הספר "המחסל" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2002) מאת מחבר ספרי המתח דניאל סילבה הוא הראשון בסדרת הספרים אודות גבריאל אלון, רסטורטור נחשב של יצירות ציירי הרנסנס ומתנקש בדימוס בשירות המוסד. בניגוד לחלק ממן הבולטים שבסופרי הריגול לסילבה עצמו אין רקע בקהילת המודיעין אלא בעולם העיתונות. הוא סיקר את מלחמת איראן-עיראק ועבד ברשת CNN. בעידודה של אשתו (שבהשפעתה התגייר) כתב את המותחן הראשון שלו, "המרגל שלא ייאמן", אודות קרב מוחות בין המודיעין הגרמני לסוכני הביון הנגדי הבריטי, על רקע הפלישה לנורמנדי. הצלחת הספר הביאה את סילבה להפוך לסופר במשרה מלאה, אולם עיקר ספריו עסקו דווקא בגיבורו המיוסר של סילבה, שיורה, בוכה ומשחזר יצירות אמנות. הסדרה שיצר משלבת מתח ופעולה עם עובדות היסטוריות אודות אמנות ותרבות, מתכון מנצח, כפי שהוכיח בשעתו דן בראון בספרו "צופן דה-וינצ'י" (וכמותו מככבים ספריו ברשימות רבי-המכר של הניו-יורק טיימס).
גיבורו הקבוע של סילבה, גבריאל אלון, הוא (כמה נדוש) יליד עמק יזרעאל ובן לניצולי שואה יוצאי גרמניה. אלון גויס ב-1972 לשורות המוסד בידי ארי שומרון (שמבוסס ככל הנראה על רפי איתן, איסר הראל ומייק הררי) רב-המרגלים ואיש הפלמ"ח. בהדרכתו נעשה אלון לאיש מבצעים מיומן, המיישם היטב את שיעורי "שלוף-דרוך-תירה" במהירות הבזק שלימד אותו. "אלון פקח את עיניו. לאט, פיסה אחר פיסה, שכבה אחר שכבה, חזר הכול, כאילו היה מצויר במעין פרסקו מתועב על תקרת החדר: היום שבו גויס על ידי שומרון, האימונים בקורס שעבר, מבצע "ספטמבר השחור", טוניס, וינה..." (עמוד 80). שלוש השנים עקבו גבריאל, בעצמו יוצא יחידה מובחרת של צה"ל, וצוות קטן של סוכני שטח אחר טרפם על פני אירופה והמזרח התיכון, והרגו את שנים-עשר מחבלים שהיו מעורבים ברצח אחד-עשר ספורטאים ישראלים במשחקים האולימפיים במינכן (למעשה כונה המבצע "זעם האל"). הראשון שהרגו, ברומא, היה עדל עבדול זועייתר, קצין המבצעים של הארגון. "כשאלון הרג ברומא את הסוכן של "ספטמבר השחור", השכנים חשבו בטעות שהיריות הן זיקוקי די נור" (עמוד 81), משום שהכדורים באקדחו של אלון, ברטה 0.22 הכילו פחות אבק שרפה מהרגיל, מה שהפך את הברטה לכלי שקט במיוחד. בשנים שעברו מאז, כפי שתואר בסדרת הספרים, אלון היה אחראי לכמה מההצלחות הגדולות של המוסד.
זהו הספר הראשון בסדרה המציגה בפני הקוראים את גבריאל אלון, לוחם מוסד אגדי בעברו ומתנקש מקצועי קר רוח, אשר פרש מן השירות. פרישתו של אלון נעשתה לאחר שמתנקש פלסטיני בשם טארק אל־חוראני, אשר רצה לנקום באלון על שהרג את אחיו, הטמין פצצה במכוניתו ופצע אנושות את אשתו ורצח את בנו הפעוט בעת שהמשפחה שהתה בשליחות בווינה. אלון, השוהה באלמוניותו בלונדון, מגויס בשנית על ידי מורו ורבו, ראש המוסד ארי שומרון לסיכול מזימה של קיצונים איסלאמיים, ובהם טארק אל־חוראני, להתנקש בחיי יאסר ערפאת ולסכל את תהליך השלום. למשימה מגויסת גם ז´קלין דלקרואה, דוגמנית יפהפייה שתלך עד הקצה כדי לנקום את מות משפחתה בשואה. אך עד מהרה מתברר לאלון ולז'קלין כי שומרון שלח אותם למשחק קטלני שבו ההימור גבוה והמחיר של טעות הוא הרה אסון. יתרה מכך, שומרון, כיאה לאריה זקן וערמומי, מחזיק בשרוול כמה קלפים שהוא מסתיר גם מהם.
הספר חוטא בשלל סופרלטיבים ציוניים (סילבה כמעט שאינו מבקר את ישראל והפועלים בשמה הינם כל יכולים הפועלים תמיד ממניעים אידיאולוגים טהורים וצודקים) ונעדר כל ציניות המחיבת את העוסקים בתחום, יתר על כן הוא קרוב למדע בדיוני בסתירה שהוא מהווה למציאות. מדוע? ראשית כיוון שהמידור והחשאיות של ארגוני המודיעין הינם כאלה שמתנקש פלסטיני לא היה יכול לגלות את זהות מי שהתנקש בחיי אחיו ולנקום בו אישית. באשר לסוגיית אבו ג'יהאד, הרי שתחקיר "עובדה" שהתפרסם בסוגיה הראה כי לא היו אלו אנשי המוסד שירו בו כי עם לוחמי סיירת מטכ"ל בפיקוד משה "בוגי" יעלון. הספר, בניגוד לספרו של סילבה "המרגל שלא ייאמן" ולספרים מאוחרים בסדרה, לא כתוב טוב ולא כל כך מותח. גם התרגום לא משהו. כך למשל שם הספר שבמקור היה "The Kill Artist" (שאני הייתי מתרגמו "אמן ההרג") תורגם ל "המחסל". ההשוואה עם ספריהם של רוני דונביץ' הכותב אודות ראש אגף המבצעים במוסד, אלכס ברטל, וספריו של מישקה בן דוד (בעברו לוחם ומפקד במוסד) בלתי נמנעת ולדידי מומלץ לבחור דווקא בישראלים המוסיפים מידה בריאה של ספקנות וציניות כמו גם ביקורת וקורטוב של הומור, על פני ספרי הריגול שכותב סילבה ברוח ספרו של ליאון יוריס "אקסודוס". ההשוואה לספריו של לה קארה מופרכת. ספריו של האחרון כתובים בכישרון רב של סופר גדול ולאו דווקא סופר ריגול, היורד לנבכי נפש האדם כמו גם המרגל ומבין כי עולם המודיעין מורכב בהרבה מן השאלה את מי נחסל ומה נסכל מחר בבוקר.
מנגד על אף ההתחלה הצולעת הספרים המאוחרים בסדרה משתפרים והולכים, עד שזה כמעט נסבל.”
