שואה – תלוי את מי שואלים

היסטוריות שלמות נכתבו על השואה מנקודת מבט שונות, אך תמיד נשאלה השאלה עד כמה הן משקפות את המציאות הבלתי נתפסת? אז זהו שלא תמיד.

נרטיבים נבנים על מנת לשרת צרכים אידאולוגיים. כך זה בא לביטוי בדרך בה למדנו שאומנם הייתה שואה, ולא על כך גאוותנו, אך לצידה הייתה גם גבורה. ראה ערך מורדי הגטאות, או יד מרדכי, קיבוץ המנציח את הקשר בין השואה לגבורת מרד גטו ורשה, בדמות פיסלו של

כשאני קורא אני מנסה להכנס לנעלי הדמויות\הגיבורים בסיפור, מניח שהרבה עושים כמוני. מיותר לציין שלהכנס לכפכפי העץ הגסים של פרימו לוי בתקופת שהותו במחנה העבודה בקירבת אושביץ היא משימה בילתי אפשרית בעבורי. נעלי העץ הגסות הכבדות, שהיתה חובה למשוח בשומן (שהיה צריך לרכוש בשוק השחור תמורת לחם יקר), אותם נעלים שפצעו את רגלי הצללים שנעלו אותם. לי יש נעלי הליכה (איטלקיות) עמידות למיים, נעלים לעבודה (2 זוגות,

האם מותר לכתוב "ביקורת" על ספר כזה? עזבו ביקורת, אפילו סקירה או חוות דעת? האם ניתן לדון על זרימה, אורך הפרקים או משלב? מי שמנו?

יש קלאסיקות גדולות ורבות שעמדו במבחן הזמן: טולסטוי, דוסטוייבסקי, פלובר... האם הספר הזה יעמוד במבחן הזמן? לא יודעת, אך אני יודעת שאעשה את כל שביכולתי על מנת שכך יהיה, בחזקת "...והגדת לבנך.."

הוריי אמי, שניהם היו ניצולי שואה. סבא שלי הצטרף לפרטיזנים בגיל 14 לאחר שהצלי

לא כל דבר ניתן להבין. גבר לא יוכל באמת להבין את חוויית הלידה. אדם רואה לעולם לא יבין מהו עיוורון מלידה. אדם שלא ידע רעב מימיו לא יוכל להבין מהו רעב.
אם כך, האם ניתן להסיק, כי ניסיונו של פרימו לוי להעביר לקורא את הזוועות של מחנה הריכוז הנאצי, נועד מראש לכישלון? אולי, אם לסופר לא היו קוראים פרימו לוי, שלוקח את הזוועה ופורט אותה עבורנו לפרוטות קטנות, והופך עבורנו את הסיוט המתמשך לחוויות יומיומיות רג

הביקורות הטובות והמקיפות של קודמיי ל"הזהו אדם?" בימים האחרונים אומרות הכול - ואין לי להוסיף עליהן. על כן זו אינה ביקורת כי אם הערה שמתווספת לביקורות של קודמיי (קורא כמעט הכול היה התמריץ, תודה) - שהרי מדובר בספר מעולה. אך מעבר לכך, יש לזכור, בעוד שבוע יצוין בישראל "יום השואה" (שמצטלב השנה עם הפסחא - אפשר לחשוב על משמעויות..) ובימים אלו שבין שואה לתקומה דרך המון אבדה - זה הזמן לזכור ולהעיר כך: במשלח

ספר שואה, שחובה על כל אחד ואחת בעולם לקרוא אותו היטב.
האירועים האיומים המסופרים בספר – אכן היו.
אפילו כל השמות שמוזכרים בספר – הם של בני אדם אמיתיים. רובם, מתו במיתות שונות ומשונות באושוויץ.
זהו ספרו הראשון של הסופר שחי 11 חודשים (מפברואר 1944 עד השחרור בינואר ע"י הרוסים) במחנה אושוויץ מונוביץ או בקיצור בונה שזה קיצור בגרמנית לגומי סינטטי. (בונה היה תת מחנה של אושוויץ שהוקם ע"י תאגיד חברת הכימיקל

מלחמת העולם השנייה – האכזרית הנוראית והמקיפה ביותר מבין המלחמות שייצר המין האנושי.
השואה – הזוועה הנוראית ביותר, ככל הנראה, שגרמו בני אדם לבני אדם אי פעם.
אשוויץ – אחת מנקודות השפל הנמוכות ביותר באותה השואה, ובוודאי המזוהה ביותר עם המושג שואה.
'הזהו אדם?' הוא הסיפור הריאליסטי (עד כמה שניתן להשתמש במושג הזה, בהקשר הנוכחי) ביותר שקראתי על בור התחתית הזה שנקרא אוושויץ . פרימו לוי נוטל את הקורא יד

קראתי בעבר הרחוק ספרים של פרימו לוי ולכן שיערתי פחות או יותר מה מצפה לי
כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה. כמו ספרים אחרים שלו הוא מתאר ימיו במחנה
עבודה שהיה צמוד לאושוויץ.
במיוחד עכשיו כשאנחנו יודעים על חטופינו שנמצאים בגהינום
מסוג מסוים בעזה מרתק לקרוא שוב על הגהינום שעברו הוא ואסירים יהדים אחרים באושוויץ.
בתנאי הרעב הנורא ששרר שם ובתלות הנוראה של אסיר כמוהו בכל גחמה של מי שהיו ממונים עליו,
העו

היושבת אנוכי במקום מבטחים באין מחריד
המוצאת מאכל חם ופני ידיד
מתבוננת וקוראת בספרו "הזהו האדם?"
הוא שאינו ידע מנוחה ונלחם למען פת לחם זעירה
שבעבור "כן ולא" לבן מוות היה.

ספר זה המתבסס בדם של מליוני אנשים, לא נותן לי את הלגיטימציה לדון אותו לטוב ולרע.

בקריאתי בספר התוודעתי ליצר ההישרדות האדם, ובאותו עת על איבוד צלם אנוש.
אינסוף של עולמות,מחשבות,חלומות ושאיפות עלו עשן ופיח במשרפות