שלום עליכם, למה איכזבתני?!

בעבר קראתי את "טוביה החולב" בתרגומו של י.ד. ברקוביץ, שאמנם היווה בחירה לא קלה לקריאה, אך מאוד נהניתי מספר מצחיק, מעציב ואף מרגיז לעיתים. לאחר מכן קראתי גם את "שיר השירים" שלו בתרגום אהרוני והוקסמתי.

הספר הזה, "ימים טובים", נראה בוסרי, או כפי שנקרא היום "חצי אפוי". יש בו אוסף של סיפורים קצרים הסובבים סביב חגים, שלעיתים חוזרים על עצמם בצורה מונוטונית ולא מעניינת. למש

יחד עם המונח "אבן שאין לה הופכין" אפשר להניח גם את המושג החדש שאני המצאתי "ספר שאין לו קוראים". הבית של הוריי הוא בית כזה, שיש בו מלא ספרים אבל את רובם אף אחד לא פותח, ויש גם חלק שכבר שנים רבות לא נוגעים בו. אז אני פצחתי בפרוייקט ארוך טווח ובכל פעם שאני אצלם אני לוקחת כרך מתוך כל כתבי שלום עליכם וקוראת אותו. הבחירה היא באקראי כי סדרת הספרים נמצאת בתוך שידה נמוכה, במדף השני מלמטה ובשורה שנייה של הס

יש ופעמים שכאשר נוחתים אל תוך גיל מתקדם כמו שלי, חיים את העבר בחדווה - (או לפחות מהרהרים בחיוך על מעשה המשובה של ילדותנו) במיוחד מתוך מבט עינו של מישהו כישרוני אשר יכול לתאר את העבר הזה בצורה של מראות, קולות ריחות וצבעים.
כך הרגשתי כאשר קראתי את קובץ הסיפורים (לילדים?) מתוך "אדם ובהמה" (המאגד בתוכו מספר סיפורים כמו: האולר, מעשה באגוזים, עלי כינור ועוד) של הסופר שלום עליכם.
קטונתי מלחלק ציונים

ספר אוטוביוגרפי של שלום עליכם על ימי ילדותו עד בחרותו. אנושי, חווייתי ומעניין. תיאור אותנטי של חיי היהודים ברוסיה בתקופה שבין מלחמות ופרעות. התרגום הישן של י.ד. ברקוביץ' (שהיה אגב חתנו של שלום עליכם) משאיר מעט נופך מהשפה המקורית בה נכתב הספר (אידיש). לא הייתי קורא אותו בתרגום אחר.

לא, לא אומר שקראתי את רומן המכתבים של מנחם-מנדל - בנשימה עצורה. ממש לא. אבל כן אומר, שקראתי אותו בנשמה שוקקה. זה אכן לא היה מותח, אבל זה היה מחרמר. ממלא געגועים.

בהמון שנינות וסרקזם גאוני, פרס שלום-עליכם האגדי, אפוס מרגש לשטייט'ל ולדמויותיה. לאבותינו. לאלו שמוטבעים בד.נ.א. שלנו, גם אם ננסה להתכחש.

ואולם, את הביקורת הטובה ביותר למנחם-מנדל הדמות, כתב גדול המשוררים, חיים נחמן. לא מעט התייגעתי ע

"מנחם מנדל" של שלום עליכם הוא מיתוס ספרותי. אולי בגלל זה הופתעתי ממנו מאוד. לא ידעתי אודותיו דבר פרט לכך ש"מנחם מנדל" בתשבצים הוא כותרת וסמל לאדם הבונה מגדלים באוויר.
התאכזבתי לרעה. התלבטתי האם לתת לו שלושה כוכבים או ארבעה...אבל המיתוס ניצח.

פרט מקדים (שאותו חבל שפספתי) הוא שהספר בנוי כחלופת מכתבים בין מנחם מנדל, יהודי כפרי של המאה ה-19, עם אשתו (שתחיה) שיינה-שניידל. בנוסף, הסיפור התפרסם בקבצי

כזו היא התחושה הנוסטלגית. מענגת את הלב בצביטה של כיסופים, מחרמרת מעיים ומזליגה דמעות געגוע.
והנפש, תמלא ברעב של התרפקות אל העבר החמים, אל תחושת הביתיות, אל המולדת שלא תשוב.

כל כך מגעגע הייתי אל הגעגוע, מתרפק על ההתרפקות, נכסוף נכספתי לעוד מעט כיסופים טהורים. ביקשתי את שאהבה נפשי.

בינותי בספרי זמנינו והנה כולם עסוקים במדע-בדיוני או בבדיון-מדעי בסיפורי-בלשים, במושלי-משלים ובמתני-אהבים. ביקשתי