"מה בעצם יש בתוך הספר, כל עוד הוא סגור? מטבע הדברים, יש בו כמובן אותיות מודפסות על גבי נייר, אך בכל זאת – משהו קורה שם, כי כשאני פותח אותו יש בו לפתע סיפור שלם. יש שם אנשים שאיני מכיר, המון הרפתקאות, מעשים וקרבות – לפעמים מתחוללות סערות בלב ים או שאתה נלקח לארצות ולערים זרות. כל זה נמצא בתוך הספר. מובן שחייבים לקרוא בו כדי לדעת מה יש בו, אבל הכל כבר נמצא שם מראש, זה מה שמשונה. הלוואי וידעתי איך זה

בע"ה
"גל נעול ... גן נעול מעיין חתום"
לחלק מהילדים במשפחתנו יש בעיה; אנחנו מנסים לקרוא הכל. החל מספרי בישול, עבור בחיפוש ערך אקראי בויקיפדיה, לפתוח את כל הערכים שמוזכרים בתוכו ולקרוא את כולם וכלה בספרים שהאחים הגדולים שלך הביאו ממדפי המבוגרים בספרייה.
מרורים רבים האכלנו את דורשי שלומנו וטובתנו, מסרבים לקבל את ההוראה החוזרת ונשנית "אל תקרא/י את זה, זה לא לגילך. את/ה לא תבין/י את הספר, וזה רק יקל

איזה ספר... ובאמת, איזה מן ספר הוא? במשך שנים לא הצלחתי להחליט. האם הוא ספר מייגע ומעייף, שראוי לו להתייבש על המדף לצד שני הכרכים העבים של "מלחמה ושלום", שגם אם תצרבו על עורי את שמו של טולסטוי בברזל מלובן לא אתקרב אליהם אחרי החוויה הלא נעימה הקודמת (ושוב אני מוצאת את עצמי יוצאת בהצהרות חסרות שחר), או שמא הוא יצירת מופת מופלאה הראויה למקום כבוד בהיכל התהילה של הספרות, לצד כתבי טולקין, הומרוס ודיומא

"מי אתה, הנושא את סמל הקיסרית הילדותית ואינך יודע, שלפנטסיה אין גבולות?"

*

(הקדמה מיותרת)
איך הסיפריה שלי מסודרת? שאלה חשובה. או שלא כל כך. אל תתנו לזה להטעות אתכם. יכול להיות שאני משקרת. או שלא. אני אתן לכם להרהר בזה.
הרהורים
אז איך באמת היא מסודרת? אז כל העניין הוא שהיא לא מסודרת. יש ארבעה מדפים בספריה שלי. אין שום סדר מסוים בספריה שלי, מלבד שספרי סדרות מקובצים

ב"סיפור שאינו נגמר" נתקלתי לראשונה כסרט מצויר בטלויזיה. הייתי אז ילדה והסדרה שיעממה אותי, אך במיוחד הרתיע אותי השם שלה. הסיפור שאינו נגמר?! מה זה אומרת? האם אגיע לסוף ואגלה שם רק דפים לבנים שמביטים בי בלגלוג, או שמא הספר הולך במעגלים ומעגלים שאין להם סוף ואני אמורה לנחש או לפתור את חידותיו?
ספרים כאלה לא אהבתי אף פעם, לכן נמנעתי מלהתקרב אליו.
במהלך השנים שעברו מאז נתקלתי פה ושם באזכורים על כמה ש

(~ספויילרים~)


קראתי פעמיים את הסיפור שאינו נגמר. פעם ראשונה בכיתה ז, ופעם שניה כלפני חודשיים. קראתי אותו פעמיים ואני עוד קוראת אותו, עוד קוראת אותו כשאני חולמת בהקיץ, ונזכרת באטריו הרוכב על פוכור, או בבסטיאן והקיסרית הילדותית, השלומפים בעיר הברקת, מדבר הצבעים ובפאנטסיה. קראתי פעמיים את הסיפור שאינו נגמר, והוא עוד לא נגמר. הוא ממשיך לקרות ולחיות, גם אחרי שבסטיאן חזר הביתה וגם אחרי שפאנטסיה נחר

ספר די קולח, מותח, מושך ומעניין שהצליח לא רע. טוב, מה אני מדברת, זה ספר שהצליח הרבה יותר מלא רע. רוב האנשים מכירים טוב טוב את הספר הזה, ויותר מזה, מטורפים על הספר הזה. הוא בהחלט זכה להצלחה רבה ופופולריות עולמית.
יש בו פנטזיה, ושפה די גבוה אך גם קלה להבנה, דבר שהוא לא סוטר אך גם לא כזה פשוט. אז חולי פנטזיה ומדע בדיוני בהחלט יכולים להמשך ולהנות מהספר הזה. אבל אני לא מבטיחה כלום, זה רק נראה לי כך.

"אינו יודע גבולות במעופו" - זה מה שכתוב על דש עטיפת העותק שלי, ואין משפט שמתאר את הספר הזה טוב יותר.

קראתי אותו עשרות פעמים, ובכל פעם מצאתי בו משהו חדש. כילדה קראתי בו את הסיפור המותח של אטריו ובהמשך של בסטיאן שנכנס "לתוך הספר" ולארץ פנטזיה, ואת מסעו חזרה.
כבוגרת אני קוראת בו רעיונות פילוסופיים שמתוארים בהינף דימויים מדהים. למשל: הפרק על "היכל אלף הדלתות", בו בסטיאן עובר מחד לחדר ובכל פעם עלי

ספרי פנטזיה הם לא כוס התה שלי. אפשר לומר שיש לי איתם יחסי אהבה-שנאה (במקרה הזה תרתי משמע, כי "הסיפור שאינו נגמר" הוא מז'אנר ספרי הפנטזיה והמקום אליו הולך בסטיאן בסיפור הוא ממלכת פנטסטיקה, או פנטזיה בחלק מהגרסאות). לפעמים דווקא יש קליק אבל פעמים רבות זה לא עובד. אם זה מעניין אתכם, אז ההוביט-כן, שר הטבעות (במיוחד השלישי)- פחות, גפלה- כן! מורקמי- פחות, סדרת אמבר של זילאזני- נשברתי בספר השלישי, סדרת מ