אין טעם רב לפרט כל אחד מ-36 הסיפורים המתפרשים על כ-225 עמודים. פרימו לוי מעולם לא איכזב אותי והספר הזה לא שונה מאחרים. לוי יודע את מלאכת כתיבת הסיפור הקצר והסיפור המלא כאחד.
ובכל זאת מה?
פראנקל, ב"האדם מחפש משמעות", מצא משמעות, עבורו, כדי להתגבר על מוראות מחנה הריכוז ולהמשיך לחיות. פרימו לוי עשה דבר דומה, פשוט בתכלית: להתבונן בבני האדם שבאו, שחיו, שסבלו, שרזו, אבל לא ממש השתנו מעברם או השתנו באו

קשה להתחמק מתמונתה של אוליביה קולמן, השחקנית המשחקת את תפקידה של לדה בסרט שיצא זה עתה (2021). אז עניין הליהוק נפתר.
הבת האפלה שייך לאחד משתי התקופות בחייה הספרותיים של אלנה פרנטה. שתי תקופות אלה הם אלה של ימי הנטישה ואלה של החברה הגאונה. הבת האפלה, סיפור פטפטני והיסטרי, שייך לימי הנטישה ואינו מוסיף כבוד לפרנטה.
הבת האפלה גודלו כגודל נובלה. לדה בת 48, פרופסורית באוניברסיטת פירנצה, יוצאת לחופשת קי

הרומן הזה הוא רומן אפיסטולרי (רומן מכתבים) בין מיקלה בן העשרים פלוס, לאמו, אחותו וסובביו, כשהוא עצמו בכלל באנגליה והשאר נותרו באיטליה. צריך לכוון פיסטול לרקה כדי להתמיד ברומן זה, שאין בו כלום והוא מתחיל מכלום ונגמר בכלום.
לא כל הסיפור עוסק במכתבים. אבל בבסיסו הוא בנוי כך שאמו של מיקלה כותבת לו בהרחבה ומתארת לו את קשייה והיא נותרת ללא מענה. השאר כן זוכים למענה קצר. כל זאת לא מתפתח לשום דבר חשוב.

אחד הספרים המדכאים ונפלאים שקראתי לאחרונה.

לדה, מרצה לספרות, גרושה ואם לשתי בנות, חווה סוג של תסמונת הקן הריק בעקבות נסיעתן של בנותיה לגור תקופה עם אביהן מעבר לאוקיינוס. היא מחליטה לצאת לחופשת קיץ בעיירת חוף. במהלך השהייה שם היא פוגשת משפחה נפוליטנית גדולה ורועשת שמעוררת בה זכרונות שניסתה להדחיק שנים. היא בולשת אחרי בני המשפחה, הופכת לכמעט אובססיבית לגביהם ולבסוף פולשת לחייהם באופן פעיל.

הס

גווינו לדה מספר את סיפורו האישי בסרדיניה הקשוחה, אותו אי תחת ריבונותה של איטליה. מהספר עולה שילדותו של גווינו היתה תחת איום מאביו הרודה בו, מכה אותו, מתעמר בו ולא מניח לו לרגע ללא פקודה כלשהי הנוגעת משק. גם הטבע, פרט לתקופות של מזג אוויר נעים ונוח, הוא טבע קשה, טבע מלא איומים של זאבים, של כפור, של קוצים וסלעים שיש לעקור.
אחרי כל הקשיים האלה, נראה שהאדם הסארדי מקיים רק את עצמו, כל מה שהוא מייצר נו

את הסקירה על "ולנטינו" אני כותבת תוך כדי שהות בת שלושה שבועות בסין. מדוע בחרתי דווקא בסופרת איטלקייה שתלווה אותי למזרח- כנראה שלא מסיבה מודעת, אולי חשבתי שהנובלות הקצרות שלה על משפחה, על תקווה לחיים אחרים, על ציפיות שנכזבו, על רגעי האושר הקטנים, יעזרו לי לחקור לפני השינה מה באמת משותף בין התרבויות שלנו, בין המזרח למערב, בתוך מסגרת המשפחה ומחוץ לה, בשפת הגוף והבעות הפנים גם אצל מלוכסני העיניים, וכא

****




אנחנו נוטים לקטלג אוטומטית ספרים העוסקים בתקופת מלחמת העולם השנייה כ"ספרי שואה", אפילו אם העיסוק שלהם בשואה הוא קלוש. עוד סוג של נסיון מר לניכוס הטרגדיה הקשה בהיסטוריה שספק אם היה מי שחשב לקחת מהעם היהודי, אבל ניחא.

גם אני נופל בזה, ואף על פי כן נדמה לי שזו הפעם הראשונה שאני קורא ספר שאפילו שחלקו הראשון עשוי משנים עשר סיפורים המתרחשים באושוויץ ממש, שמרבית גיבוריו הם יהודים, ושמחב

לא התכוונתי, למרות שאולי אם הייתי משקיעה עוד שני גרם מחשבה אחרי שקראתי את התקציר על הכריכה האחורית הייתי מבינה מלכתחילה שאני עומדת לקרוא ספר עם מסגרת מאד דומה לזו של הספר שאך זה נטשתי ואולי הייתי דוחה את הקריאה לפעם אחרת, אבל לא עשיתי את זה וככה קרה.

את כרוניקה של מוות ידוע מראש הפסקתי לקרוא בערך באמצע. כמו עם עוד כמה ספרים של מארקס, גם את זה קראתי יותר מפעם אחת ולמרות שהתלהבתי כשהייתי צעירה לא

אני מאד אוהבת את סרטי פאזוליני, ובמיוחד את אקטונה. הספר נכתב לפני סרטיו הגדולים אבל התאורים המהוקצעים כבר כאן מדמים חוויה של צפיה בסרט. הספר המזעזע ריאליסטי, לא מתחנף, לא מסביר, גם לא מאשים או מטיף. פשוט הכל מוטח כמו שהוא ישר בפנים. ובמיוחד אני רוצה לשבח את המתרגם <mark>מירון רפופורט</mark> על התרגום המעולה והזורם של עגת הרחוב ושל לשון המספר. איך הוא הצליח לגרום לעברית להשמע כל כך נכון לעומת תרגומים של ספרים פ