ביקורת ספרותית על פאדרה פדרונה - אבי, אדוני מאת גווינו לדה
ספר טוב

---

גווינו לדה מספר את סיפורו האישי בסרדיניה הקשוחה, אותו אי תחת ריבונותה של איטליה. מהספר עולה שילדותו של גווינו היתה תחת איום מאביו הרודה בו, מכה אותו, מתעמר בו ולא מניח לו לרגע ללא פקודה כלשהי הנוגעת משק. גם הטבע, פרט לתקופות של מזג אוויר נעים ונוח, הוא טבע קשה, טבע מלא איומים של זאבים, של כפור, של קוצים וסלעים שיש לעקור.
אחרי כל הקשיים האלה, נראה שהאדם הסארדי מקיים רק את עצמו, כל מה שהוא מייצר נועד לקיום יומיומי של עצמו ומעט עבור משפחתו. אין מעבר לזה דבר, אין התפתחות.
הספר נפתח כשגווינו מספר לנו על השבועות הספורים בהם זכה להיות בבית הספר והוא בקושי בן שש, כשאביו נכנס לכיתתו בסערה ותולש אותו מילולית מכיתתו. בנאום נוכח התלמידים האב טוען שגווינו ילד בכור והוא חייב לסייע לאביו בעבודה בשטח כדי שהמשפחה לא תגווע ברעב. מאותו רגע מתחיל סיפור המאבק של גווינו כנגד רודנות האב, המכות, הגערות, ההשכמה באישון לילה לחליבה, המאבק בקור, בחמור העיקש בהובלת כדי החלב לכפר, בבדידות האיומה ובשקט שאינו מופר לעולם בדיבור אנושי.
רק משמגיע גווינו לבגרות על פי החוק, גיל שמונה-עשרה, הא מחליט לצאת לעבדות אחרת, מכרות המלך בהולנד והשנה היא 1956. בסוף הוא מגיע לסלרנו, כי טעות מנעה הגעה להולנד.
שני שלישים מהספר די משמימים. השליש האחרון הוא מערבולת אחת גדולה של השתחררות מעול האב, עול של מכות והתעמרות. היציאה לצבא איטליה, לימוד השפה האיטלקית התקנית, להבדיל מסארדית, לימוד והשלמת המקבילה ללימודים תיכוניים שלנו הם ניצחון מרשים על גורל ידוע מראש.

» ביקורות נוספות של מורי
» ביקורות נוספות על פאדרה פדרונה - אבי, אדוני