אני הראשונה שכותבת ביקורת על יצירת המופת הזאת!
אז מצדי, אני עושה השמדת ערך.
קיבלתי אותו ממישהו שהתפעל כל כך, שקרא אותו פעמיים!
(כנראה, שפעם אחת במקומי)
אז קראתי 30 עמודים (מיותרים לגמרי).
וגם שאר העמודים מיותרים מבחינתי.
מי שמתאר לידה בפתח הספר בצורה פתיינית וארוטית, ואונס ורצח בצורה פתיינית וארוטית, מבחינתי כותב זבל.
אז יכול להיות שבהמשך היצירה הירודה הזאת מתעלה לכתיבה של שני כוכבים, אבל א

#
לפני יותר מעשור קראתי – ואהבתי – את "נוכרייה" של הסופרת. היא פיתחה סיפור מדהים על מסע בזמן של אישה בת המאה העשרים, שהגיעה לא בכוונה לסקוטלנד של המאה ה-18, והרפתקאותיה, הסתבכויותיה, סיפור האהבה שלה, מהווה את הסיפור המרתק. מאוחר יותר למדתי שלספר הראשון הזה, הצטרפו עוד 9 ספרים. נדמה לי שנסיתי לקרוא – ואולי קראתי – את השני שלא השאיר עלי שום רושם והמשכתי בחיי. גבלדון, מצידה, מייצרת המון ספרים נוספים

ספר מצוין, לא בטוחה אם אהבתי יותר את 'הביטו על הצד השמח' אבל שניהם מצוינים. שמחה שגיליתי את הסופרת הזו.
ציטוט שאהבתי: הסופרת מציגה את מקום המגורים של הגיבורה "סקאפר איילנד, מיין, נקרא על שם קפטן ג'דדיה סקאפר, רב חובל של אוניית ציד לווייתנים, שעזב את ננטקט אחרי שהפסיד בבחירות למועצת הכנסייה. הוא הגיע כדי ליישב אי משלו ולהראות לננטקט מאיפה משתין הדג. נראה שלננטקט לא היה ממש אכפת" (הסופרת מציגה לנו א

באמת שהתכוונתי לסיים את הספר, אהבתי את הכתיבה ואת החשיבה של הסופרת עד שהרגשתי שהעלילה נתקעת ולא מתקדמת!!
אמרסן קלארק (23) היא בחורה שהחיים לא האירו לה פנים, היא גדלה עם אימא מזניחה
והדבר שהכי ברור לה הוא ששנות העשרים הן דבר אכזרי...אפילו כשאת טיפוס אופטימי.

החיים מובילים אותה להתקבל לעבודה אצל זוג על תקן העוזרת כשהאישה היא חולה אנושה,
ואמרסן בגילה הצעיר מבינה שאף אחד לא יודע כמה מיכלי דלק

לאחר שצפיתי בסרט(לאחר ש..) קראתי את כרך 2, מתוך סקרנות להמשך העלילה, וגיליתי סיפור אנושי הכתוב בצורה מקסימה ומותחת.
תוך שבועות בודדים קראתי בנשימה עצורה עד הכרך האחרון, הע הסוף, הספרים לא הפסיקו לרגש ולהפתיע.
הסופרת שומרת על כתיבה קולחת, ומעניינת תוך יצירת מעבר קולח בן הסיפור שלו ושלה. הרבה רגשות,סערות נפש,קינאה, אהבה עצומה כעסים עמוקים, התפרקות והתחזקות. הסיפור קולח ומתובל בתאורי אהבה עמוקה,

פעם קראתי ספר שנקרא "מסע גיאוגרפי בעקבות האושר" ונהניתי מאוד. אפילו כתבתי על הספר כאן באתר. היה מחכים, מעניין, משעשע לעיתים. מה שספר צריך להיות. בעיקר אם קונים אותו בהחלטה של רגע, כדי למלא שלוש שעות המתנה עד שהגרר יגיע לחלץ את המכונית שנתקעה ולהעביר אותה למוסך. ראיתי כי טוב, ולקחתי ספר אחר, שנקרא "פרוייקט האושר" או משהו בדומה לזה. אז הבנתי שכתיבה על אושר היא מעניינת רק לפעמים. אם הכותב, למשל, הוא

אישה מתעוררת בחדר מיון, לאחר שפגע בה רכב, ומגלה לעצמה שהיא לא חיה את החיים שהיא רוצה, שהיא לא שמחה, ושבאופן כללי היא רוצה לעשות כמה דברים לפני שהיא מתה. אז היא לוקחת את החפצים שלה ואת עצמה וחוזרת לבית שבו גדלה, על אי, במטרה להתפייס עם המשפחה וליישר את הקצוות הדוקרים שגרמו לה לעזוב בסערה בסוף התיכון.
כשהיא מגיעה לאי מתברר שהזכרונות נשכחו אצל רוב האנשים, והם חיים בעיקר אצלה. היא פוגשת את החברים, את

כל אישה שעוברת את גיל ארבעים ומרגישה שהחיים יותר מדי שגרתיים,חובה עליה לקרוא את הספר.
כתוב בשפה כיפית מצחיקה ,הייתה לי חוויה נפלאה לקרוא אותו.
הסופרת מספרת על שנה אחת בחייה,ונוגעת בכל החרדות שהנשים
בגיל הזה עוברות,אמהות,פחד לשינוי פיזי,יחסים בינה לבין בן זוגה,,,,,,,,,
היה לי כיף לקרוא אותו הרגשתי הזדהות עם הסופרת,וכמו כן הסופרת הצליחה כל הזמן לעלות לי חיוך על השפתיים.
אני ממליצה עליו מכל הלב.

מי שאוהב לקרוא ספרים שוברי לב, זה הספר בשבילו. הספר מתחיל בחיבור מכמיר לב על ילד שאביו נטש את משפחתו כשהילד היה בן 7 בלבד. האמא והבן תפסו את האבא על חם, כשהוא שם את המזוודות במכונית. התחנונים, הבכי והצעקות של האם, לא עזרו, האב נכנס למכונית ונסע משם כשהוא נפרד מבנו בניפנוף קצר לשלום מבעד לחלון המכונית. גם ריצתו של הילד אחרי המכונית לא עזרה ואב נעלם כשהוא מותיר ילד כואב המדמה את עצמו לגרב יחידה הנשכ