ביקורת ספרותית על שנה הפכפכה מאת מלאני גידיאון
ספר לא משהו

---

פעם קראתי ספר שנקרא "מסע גיאוגרפי בעקבות האושר" ונהניתי מאוד. אפילו כתבתי על הספר כאן באתר. היה מחכים, מעניין, משעשע לעיתים. מה שספר צריך להיות. בעיקר אם קונים אותו בהחלטה של רגע, כדי למלא שלוש שעות המתנה עד שהגרר יגיע לחלץ את המכונית שנתקעה ולהעביר אותה למוסך. ראיתי כי טוב, ולקחתי ספר אחר, שנקרא "פרוייקט האושר" או משהו בדומה לזה. אז הבנתי שכתיבה על אושר היא מעניינת רק לפעמים. אם הכותב, למשל, הוא אדם מעניין בפני עצמו.

אבל כנראה לא למדתי לקח של ממש. כי הנה, שוב, ספר על חיפוש אחר האושר. בכלל לא התכוונתי לקרוא אותו. לקחתי את "שואה שלנו", כדי לסיים את מרתון גוטפרוינד שפצחתי בו. אבל לאחר שנתקעתי בעמוד 64, הבנתי שכדאי לעבור ספר, וזה מה שהיה זמין. הנה אותו סיפור: למלאני יש הכל בחיים. יש לה משפחה טובה, בן זוג מוצלח, ילד נהדר, חברים וחברות טובים, וקריירה. והיא לא מאושרת. אני מניחה שנשים אחרות במקומה היו הולכות לרופא ומבקשות את הכדורים הורודים ההם, שהוא המליץ עליהם פעם. אבל מלאני גרה בקליפורניה, כך שכנראה זה לא אופציה.

הספר כולל 12 פרקים, אחד לכל חודש בשנה, ובכל פרק מלאני מחפת אספקט כלשהו של אושר בחייה. מן הכתיבה ניכר שהיא בחורה שנונה וחדה, קצת ניו-יורקית באופי, מה שאומר שהציניות שלה עובדת די טוב, ואפילו מצחיקה לפעמים. הנה ציטוט נחמד:

===
לפני כמה ימים, כשהייתי בסן-פרנסיסקו, בחור אחד אמר לי שאני הולכת מהר מדי. "צריך להוציא הליכה מהירה כזאת אל מחוץ לחוק", הוא אמר. כך הוא הצליח למשוך את תשומת לבי. החוקים בסן-פרנסיסקו שונים לגמרי מהחוקים בכל עיר אמריקנית אחרת. חשבתי שאולי באמת לא חוקי ללכת מהר מדי בעיר שלי המפרץ".
"ל'ארטה דל ויורה קון לנטצה", הוא המשיך, "אמנות החיים האיטיים".
...
החזרתי לו את חתיכת הנייר ואמרתי, "תודה, אבל לא תודה. זה לא הקטע שלי".
"כן, אני שם לב. בגלל זה עצרתי אותך", הוא אמר בנעימות.
"נראה לי שאתה חושב אותי בטעות לילידת קליפורניה", אמרתי.
"אני לא חושב," הוא אמר.
"אני מרוד-איילנד".
הוא נראה מבולבל.
"רוד איילנד היא ממש ליד ניו יורק. בהנחה שלא מחשיבים את קונטיקט. יש לנו מבטא מאוד דומה למבטא ניו יורקי, ואנחנו מדברים אחרת מאנשי סן פרנסיסקו. העניין הוא שאנחנו לא עושים שום דבר לאט. אין לנו את היכולת הזו."
העונג שבלא לחשוב על שום דבר? תעשו לי טובה. אני אפילו לא עושה אמבטיות."
====

אני חושבת שבערך בחלק הזה הבנתי שהספר לא הולך לשום מקום. אבל זה היה נחמד השום מקום הזה. אלא שבכל פעם, לקראת סיום הפרק, הקליפורניות מתעוררת. מלאני נזכרת שזה אמור להיות ספר על אושר. שזה אומר להכיר ולהודות בטוב שבחיים, או משהו מעין זה. וכך היא מכבה את מתגי הציניות והסרקזם, וממשיכה לשורת מחץ שאינה מוחצת כלל.

כשקראתי חשבתי קצת על גניקולוגים. בעברית קוראים להם במושג המעצבן "רופאי נשים", שמשדר שלהיות אישה זו מחלה חסרת מרפא. אני מעדיפה להגיד גניקולוגים. בחדר ההמתנה של הגניקולוג שלי יש הרבה עיתונים מהסוג שנקרא "עיתוני נשים", שמשדר שלהיות אישה זה לא רק מחלה, אלא גם פיגור שכלי. בכל מקרה יש בעיתוני הנשים מין טורים אישיים כאלה, שחלקם נחמדים מאוד. זה רק הקונטקסט הכללי של העיתון שבו הטור מפורסם שמשרה גם על הדברים היפים רוח מעצבנת של הפקות אופנה, צבעי לק, עיצוב בית, וטיפים בנושא זוגיות וגידול ילדים. הספר של מלאני גידיאון היה יכול להיות טור בעיתון כזה. כל פרק בנפרד הוא קליל ונחמד. בהורדת הסיומת הוא גם יכול להיות מצחיק. שנים עשר פרקים ברצף יוצרים סכום מוגזם. אבל מה לא עושים כדי לא לקרוא את "שואה שלנו".

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על שנה הפכפכה