“לאחר שצפיתי בסרט(לאחר ש..) קראתי את כרך 2, מתוך סקרנות להמשך העלילה, וגיליתי סיפור אנושי הכתוב בצורה מקסימה ומותחת.
תוך שבועות בודדים קראתי בנשימה עצורה עד הכרך האחרון, הע הסוף, הספרים לא הפסיקו לרגש ולהפתיע.
הסופרת שומרת על כתיבה קולחת, ומעניינת תוך יצירת מעבר קולח בן הסיפור שלו ושלה. הרבה רגשות,סערות נפש,קינאה, אהבה עצומה כעסים עמוקים, התפרקות והתחזקות. הסיפור קולח ומתובל בתאורי אהבה עמוקה, בוערת,עם הרבה (מאד) סקס וארוטיקה, אך בטעם ובהגיון. אין כאן טראש הוליוודי של סוף טוב לכל בעיה, אלה התמודדות אמיתית עם קשיים אנושיים אמיתיים, ללא הנחות או קיצורי דרך, וזה הקסם של הספר.
למרות הקשיים והמאבקים, הספר אופטימי ומחובר למציאות, ולא משתמש בפתרונות קלים אלא מציג מציאות אפשרית, לא תמיד קלה, אך מרתקת, מאד אמינה,לא מקצרת סבל ולא מעגלת פינות ובכך קיסמו-
לא להאמין איך כותבת צעירה כל כך כמו אנה טוד (בת 22?) מוציאה ספרות ברמה כל כך מרתקת, כואבת, קצבית ומקסימה.

ממומלץ מאד!”

“זה ציטוט מתוך גאווה ודעה קדומה
שמופיע בספר ולדעתי מסכם את מערכת היחסים בן טסה לה הרדיו .
"מעטים הם האנשים, שאני באמת אוהבת ,ומעטים עוד יותר הם אלה
שאני חושבת עליהם טובות,ככל שאני מכירה יותר את עולם,כך אני מרוצה
ממנו פחות,וכל יום מאשש את אמונתי כי טבע האדם הפכפך הוא,
וכי אין לסמוך על נוכחותם של אמות מוסר או תבונה .״

אהבתי את החלק השני ומחכה לשלישי ❤️”

“טוב אז אחרי "אחרי ש..." שאהבתי מאוד ושנגמר בהלם רציני, קראתי את "אחרי שהתנגשנו".

אז ככה...
הרדין אותו הרדין גס רוח, טסה אותה טסה ילדה טובה. בספר לקראת הסוף מתחיל שינוי בהרדין, הוא מתחיל להבין שהוא חייב להשתנות בשבילו ובשבילה.

הסיפר התחיל טוב ונמתח כמו מסטיק, הויכוחים והמריבות חוזרים על עצמם.
בערך בפרק 80 (שזה בערך קצת אחרי החצי) הספר התחיל לסחוף אותי וקראתי אותו ללא עצירה.

והסוף מסקרן, מאוד!! מחכה להמשך...”

“הספר הזה העלה את רמות העצבים שלי לשיאים חדשים!! אני פשוט קראתי ורתחתי! במיוחד בהתחלה- אוקיי טסה, את מגלה שהיית בשביל החבר שלך לא יותר מהתערבות. מה את עושה עכשיו? לאן את הולכת כדי שהוא לא ימצא אותך?? ברור שלבית של אבא שלו. הרי אין סיכוי שהוא ימצא אותך שם טסה. אעעאא אלוהים!! זה הבית של אבא שלו!! למה לעזאזל לא הלכת לבית של זד?? וסבבה, אתם יכולים להגיד שבעצם היא כן רצתה שהרדין ימצא אותה והלכה לשם בכוונה, אז למה איך שהוא בא היא אמרה לו ללכת והתכוונה לזה? אוףף היא פשוט מטומטמת.

בכל מקרה, אפילו אם נעזוב את ההתחלה, הספר הזה הוא חזרה מדויקת על הספר הקודם (הרדין מפשל, טסה כועסת, טסה סולחת, הם שוכבים) פלוס פעם אחת או פעמיים שטסה היא זאת שמפשלת כנראה כדי להראות שגם היא מסוגלת ופלוס אמא של הרדין שצצה פתאום פלוס כתיבה מעיקה הרבה יותר מהקודם וגם יותר עמודים.

בנוסף (סליחה שאני כותבת בצורה מבולגנת קצת), הגעתי למסקנה שטסה מוקפת באנשים נחמדים מדי. לפעמים בצורה מוגזמת ולא ממש אנושית. תחשבו על זה: חוץ מהרדין ואמא שלה (ומולי, אבל היא לא דמות משמעותית במיוחד) כולם נחמדים אלה! בכולם אני מתכוונת לנואה (שלא ניתק איתה קשר אחרי שהיא בגדה בו ובכללי אכפתי כזה),טריש, סטף, זד (הוא למשל נחמד בצורה קיצונית) , קימברלי, כריסטיאן, ואין לי כח לעבור על כולם. אבל אפילו אנשים אקראיים ברחוב מתייחסים אליה בנימוס כזה. זה כאילו היא נמצאת בחממה משלה ואולי בגלל זה היא ילדותית לפעמים.

בקיצור, אם קראתם את הראשון ואתם מתלבטים אם להמשיך או לא אז אני ממליצה בחום להתרחק מהספר הזה. (רק לחשוב שאמורים לצאת עוד שניים כאלה!! זוועה)

וצום קל לכולם! (:”