1
אמרסן
לפחות הפעם לא עשיתי במכנסיים. או שאולי כן?
אני מצליחה להתמקד בפנים המרחפות מעליי. הקולות מתבהרים כאילו מישהו לחץ על כפתור "השתק" בסצנה המביכה הזאת.
"אני בסדר," אני מצהירה אחרי שקצות האצבעות שלי נוגעים ברפרוף במפשעה של הטייץ כדי לוודא שהם יבשים.
אישה עם שיער חום קצר מקמטת את פניה במרחק סנטימטר מפניי. "שירותי רפואת חירום שולחים אמבולנס. אני אחות. היה לך התקף."
אני מפנה את הראש הצידה ובוחנת את הסביבה שלי. אני במבואה של הבנק — אריחי הרצפה הקרים מתחת לגב שלי. פאקינג מעולה. "אה... לא." אני קמה על רגליי.
"אל תנסי לקום," האחות אומרת.
"יש לי אפילפסיה. אין מה לראות. אני בסדר, ממש בסדר. תבטלי את האמבולנס." אני פורשת ידיים ומסמנת לכולם להפסיק.
להפסיק להתעסק איתי.
להפסיק לדאוג לי.
להמשיך עם היום שלהם.
מאוחר מדי. אני שומעת את הצפירות מגיעות.
כל העיניים במבואה מביטות בי.
צחוק עצבני נפלט לי מהגרון. "זה היה רק התקף קטן." אני מעבירה ידיים בשיער שלי. "כנראה פספסתי כדור. אני בסדר."
פקידי הבנק נועצים בי מבטים זהירים ומחייכים באהדה, ואז מעודדים את הבאים בתור לפסוע קדימה.
אני מעיפה מבט בשעון ומתכווצת מהדפיקות בראש שלי. אני מאחרת לריאיון העבודה שלי. ואני לא יכולה לאחר. אני חייבת את העבודה הזאת.
ילדה עם צמות מושיטה לי את התיק שלי.
אני מחייכת ולוחשת תודה, ואז אימא שלה מושכת אותה לעבר היציאה בדיוק כשהפרמדיקים נכנסים פנימה.
לפני שאני מספיקה להיעלם לתוך איזו פינה או חור שחור, האחות, שבטוב ליבה קראה לאמבולנס, מחליטה להלשין עליי כשהפרמדיקים תרים את המבואה בחיפוש אחר המטופל שלהם.
"היה לה התקף," האחות אומרת להם ומצביעה עליי.
"אני מצטערת שקראו לכם. אני בסדר. אני בדיוק הולכת."
"את לא יכולה לנהוג," האחות אומרת.
אני לא בבית חולים. את לא האחות שלי. תודה על העזרה, גברת, אבל תתקדמי.
"אה..." אני מחפשת בכיסים ואז בתיק את הטלפון שלי. "כן. אני יודעת את זה. אני אקרא למישהו." אני מרימה את הטלפון, מחייכת חיוך מאולץ ועושה סיבוב במקום, כאילו אני מאיימת להפעיל פצצה.
יש לי פחות מחמש־עשרה דקות להגיע בזמן לריאיון שלי.
אבל כבר ראיתי את המבט שהפרמדיק הגבוה נועץ בי. לא מקובל עליו שאני הולכת.
הנה, התחלנו...
אחרי שהפרמדיק סוקר אותי באופן לא מיני, אני שולחת הודעה מהירה לזאק הייז ומודיעה לו שאאחר לריאיון. ואז אני ממתינה במכונית (הבית הזמני שלי) ומעמידה פנים שאני מחכה שמישהו יגיע לאסוף אותי עד שהאמבולנס מסתלק מהבנק.
יש לי תואר אקדמי ואני מתגוררת במכונית שלי. רק על זה מגיעים לי מפגשים פסיכולוגיים בחינם.
אני לא מבזבזת זמן ומתחילה להחליף בגדים, בלי להתייחס לכך שמישהו עלול לראות אותי חצי עירומה.
"את הולכת להיות אגדה," אני אומרת לאישה במראה האחורית. "אומנית מסוג..." אני מקמטת את המצח, וכך גם ההשתקפות במראה. "...מסוג מסוים. אבל היום," אני מושחת שפתון, "היום את הולכת להשיג את המשרה הזאת. לנקות בתי שימוש כמו שליאונרדו דה וינצ'י צייר את המונה ליזה ולהיות אסירת תודה על כך כמו..." אני מעווה את שפתיי המבריקות.
"...גנדי."
לעזאזל, הראש שלי כואב.
אחרי נסיעה קצרה לריאיון שלי, אני מחליקה לאחור קווצות שנפרעו בשערי הבלונדיני החלק, יוצאת מהבית הזמני שלי והולכת לעבר בית חד־קומתי בקצה שכונה ללא מוצא. זה לא בית של מיליון דולר או משהו כזה, אבל הוא נחמד — יש לו גג נמוך עם קווים א־סימטריים והוא היחיד שלא נראה כמו כל שאר הבתים הזהים בשכונה.
חלונות מקיפים את הקומה היחידה ומעניקים לבית מראה של חממה. אני לא מנקה חלונות, אז אני מקווה שזה לא יהיה לרעתי.
אם האיחור שלי לא הרגיז אותם, העבודה אמורה להיות שלי. מר וגברת ממפורד, זוג קשיש והלקוחות הטובים ביותר שלי, המליצו עליי לזוג הייז. הם סיפרו לי שגברת הייז חולה ומר הייז צריך עזרה בניקיון כדי שיוכל להיות איתה. הלקוחות החדשים האלה יכולים להיות הכרטיס שלי לדיור קבע. הצעד הבא? עבודה שכוללת מצלמה והרבה נסיעות. הטבות כגון ביטוח בריאות, שישלם על תרופות וגיחות לא צפויות לבית החולים, גם יכולות להיות נחמדות.
אני מחליקה במהירות את החולצה נפוחת השרוולים שלי כדי להסתיר קמטים, ומושכת אותה למטה כדי שתפגוש במותניים הגבוהים של מכנסי הברמודה שלי.
כתפיים אחורה.
סנטר זקוף.
חיוך בטוח.
אני מצלצלת בפעמון הדלת ומביטה מבעד לדלת הזכוכית.
כמה טיפות זיעה עושות את דרכן לבתי השחי שלי. אני אומרת לעצמי שזה החום, אבל עכשיו אביב פה באטלנטה. זה כנראה בגלל זעזוע המוח שלי.
אפילפסיה יכולה להיות בת זונה. וגם חיים ללא ביטוח בריאות.
גבר גבוה, אולי בשנות השלושים שלו, פוסע לעבר הדלת, על פניו חיוך חמים ונערי. הוא לבוש בטרנינג אפור דהוי וטי־שירט שחורה, ואני מניחה שהוא כנראה הבן של הזוג הייז או החתן. הוא מגרד את עורפו ומפהק לפני שהוא פותח את הדלת, כאילו רק התעורר. שערו הכהה ארוך מעט יותר מהזיפים שמכסים חצי מפניו.
"בוקר טוב. את בטח אמרסן?" הוא מבטא את שמי בשלוש הברות מודגשות — אמ־אר־סן. זה קצת משעשע.
"כן. אמרסן קלארק." אני מחזירה לו חצי חיוך בעיניים מעט מצומצמות ומנסה לקרוא אותו.
הוא מהנהן קלות ופוסע הצידה. "בבקשה, תיכנסי."
"תודה." אני מחליקה את הרגליים מחיקוי הבירקנשטוק שלי. "אתה הבן? החתן?" קווצות שיער סוררות נשמטות על פניי, אז אני מסיטה אותן מאחורי האוזן.
הוא מצמצם עיניים, מחייך חיוך זעיר ומטה הצידה את ראשו כאילו אני לא מדברת אנגלית. אולי דיברתי לא ברור. המוח שלי בסדר?
"או..." אני מקמטת את האף. "חבר משפחה? אף אחת מהתשובות לא נכונה? אני פשוט אשתוק עכשיו ואתה תקרא לזאק. שלחתי לו הודעה שאני מאחרת, אז אני מקווה שהוא עדיין כאן."
הוא מחייך אליי בהיסוס והמצח שלו מתקמט בבלבול. "אה... אני זאק."
העיניים שלי נפערות ושפתיי נפשקות, אבל עדיין אין לי מילים.
"הזוג ממפורד המליץ עלייך," הוא אומר.
אני מהנהנת באיטיות רבה. מר וגברת ממפורד הם אנשים חמודים בשנות השבעים והם אמרו לי שהם המליצו עליי ל"חברים" שלהם. משום מה, דמיינתי זוג מבוגר, כי לאנשים מבוגרים יש רק חברים מבוגרים, נכון?
לא נכון.
"אני..." אני מכחכחת בגרון. "הנחתי..." אני מעווה את הפנים. "הנחה שגויה. זה קצת... מביך. חשבתי שאתה..."
"זקן?"
אני מהנהנת וצוחקת צחוק מתוח. "טעות שלי." אני משפשפת את הרקות במשך כמה שניות.
"את מרגישה בסדר? אם לא, אנחנו יכולים לעשות את זה ביום אחר."
"לא." אני שומטת את הידיים ומחייכת חיוך מאולץ. "אני בסדר. היה אירוע בבנק שלי. למישהו היה מקרה חירום רפואי. עד שהאמבולנס הגיע והעניינים נרגעו, ידעתי שאני לא אגיע לכאן בזמן. ואני שונאת לאחר. אז אני עם כאב ראש קטן מהלחץ." חצי אמת. אני צריכה לקבל קרדיט חלקי שלא שיקרתי לגמרי.
"אני מקווה שלא היה שם שוד מזוין או משהו."
"מה?" אני מצמצמת עיניים. "אה. לא. רק... אה... רק לקוחה שהתעלפה. היא בסדר. אני חושבת." הוא שם לב עד כמה אני נבוכה? הפה שלי זז. מילים נפלטות לי מהשפתיים. אבל אני לא בטוחה שהן המילים הנכונות.
אני צריכה את העבודה הזאת.
אני צריכה לישון קצת.
אני צריכה שהמוח שלי ישתף פעולה, לשם שינוי. רק הפעם.
"בכל מקרה, לזוג ממפורד היו רק דברים טובים להגיד עלייך, אז אני שמח שהצלחת להגיע."
"הם אנשים טובים."
"פשוט זקנים," זאק אומר בחיוך קטן ושוב מחלץ ממני צחוק לחוץ.
"יותר זקנים ממני. ו... מן הסתם גם ממך."
"אני אבקש ממך להיכנס לחדר האמבטיה ולשטוף ידיים, ואז תוכלי לפגוש את אשתי. אחרי זה אראה לך את הבית."
יופי, מעולה... יש לו פוביית חיידקים. זה לא מה שאני צריכה עכשיו. פחד מחיידקים זה קוץ בתחת. אני הולכת בעקבותיו לחדר האמבטיה. כבר עבדתי אצל כמה כאלה בעבר. זאת לא סביבת העבודה המועדפת עליי, אבל אני יכולה לשחק אותה אובססיבית לניקיון כשאני נואשת לכסף... וזה מצבי כרגע.
אחרי שאני שוטפת את הידיים כמו מנתחת לפני ניתוח (כדי שזאק יבחין בתשומת הלב שלי לפרטים), הוא לוקח אותי לפטיו סגור. ו...
אלוהים...
זה כמו יערות האמזונס. אני לא מגזימה. הייתי בבתים עם לא מעט צמחייה, אבל זה כבר ברמה אחרת. במרכז החדר יושבת אישה בכורסה גדולה אפורה. שמיכת טלאים צבעונית מכסה את רגליה המורמות. בדיוק כשאנחנו מתקרבים היא מושחת על השפתיים שפתון ומסדרת את המטפחת הפרחונית סביב ראשה.
"ברוכה הבאה לג'ונגל," זאק אומר. "זאת אשתי, סוזאן. בייב, זאת אמרסן קלארק." זאק לוחץ על הרגל שלה והיא מעיפה בשובבות את היד שלו בבעיטה קטנה.
המבט שלי מרצד בין החיוך החמים של זאק לחיוכה הממזרי של סוזאן.
"נעים לפגוש אותך, אמרסן. הייתי לוחצת לך את היד, אבל זה עלול להכניס את זאק לפניקה. הוא מפחד שאני אחלה ואמות." היא צוחקת. "מבזק חדשות: אני כבר חולה וגוססת."
אוקיי...
זה לא שאין לי חוש הומור בריא. אחרי הכול, אני חסרת בית עם הפרעה נוירולוגית, וחשבונות רפואיים, ערמת הלוואות סטודנטים שטרם שילמתי, ועוד לא חתכתי ורידים. אבל אני לא יודעת אם זה בסדר לצחוק מהבדיחה של סוזאן.
היא צוחקת.
זאק מחייך ומניד בראשו.
אני בטוחה בתשעים ותשעה אחוזים שאין לה שיער מתחת למטפחת, כיוון שגם אין לה גבות. אז אני מניחה שהם צוחקים על סרטן, ואני משתפת פעולה וצוחקת קצת — הצחוק הלחוץ ששכללתי.
חה חה חה... כן. חזרתי לאזור האי־נוחות. יכול להיות שבדיחות סרטן זה טעם נרכש.
"סליחה. זו בדיחה גרועה לספר לאדם זר," זאק מתנצל.
"לא, אני... אני בטוחה שחשוב לא לקחת דברים יותר מדי ברצינות כשמתמודדים עם משהו שהוא לא בשליטתך," אני אומרת. אבל מה אני יודעת? אולי כן יש להם שליטה על זה. אולי הם עשו את כל הטיפולים הניסיוניים, או הם בוחרים לתת לה למות בבית בכבוד, בין שמונים מיליארד צמחים. אני באמת לא יודעת. ואם לא הייתי צריכה כסף, הייתי עפה מכאן. אני מעדיפה לא לשפשף אסלות כשאישה גוססת באותו הבית. מה הפרוטוקול? להמשיך לנקות? לחמוק החוצה? לקרוא לאמבולנס? קוראים לאמבולנס כשאנשים מתים?
לאנשים בני עשרים ושלוש כמוני אין מספיק ניסיון חיים כדי להתמודד עם מוות של אדם זר. אנחנו בקושי יודעים איך להתמודד עם אובדן הדמויות האהובות עלינו בבינג' הסדרה הנוכחית שלנו. טוב, כבר הרבה זמן שלא עשיתי בינג' סדרות. לחסרי בית אין נטפליקס.
"בחורה חכמה." סוזאן קורצת לי. "ניצחתי את המחלה פעם אחת ועכשיו היא חזרה בענק. הציצים שלי אינם, אבל הסרטן חזר. לכי תביני."
טוב, אני כל כך לא באזור הנוחות שלי, ובכל זאת, המילים הבאות שלי הן "יש לי אפילפסיה, אז..." זה נפלט לי במהירות מהפה, כמו כלב שהשתחרר מהרצועה שלו ובן רגע הוא במרחק שני רחובות.
נו? לאן אני הולכת עם זה? אז מה? למה לספר להם את זה? אפילפסיה זה הסרטן החדש? המחלה שלי לא אמורה להרוג אותי, אם אקח את התרופות שלי ואנקוט באמצעי זהירות, מה שאני לא בדיוק עושה, אבל זאת כבר בעיה שלי. זה לא שסוזאן יכולה לקחת כדור, להימנע מאמבטיות כשהיא לבדה, להקיף את עצמה בזכוכית לא שבירה, ואז הסרטן שלה יהיה בשליטה.
"אוי, אני מצטערת. את מתמודדת עם זה כל החיים?" סוזאן מגלה עניין, כאילו לא רמזתי עכשיו שאני יודעת מה היא עוברת כי היו לי כמה התקפים.
"אובחנתי לפני שנה. זה לא כזה סיפור. באמת. מלבד הפעם ההיא שהיה לי התקף טוני־קלוני ואיבדתי שליטה על הסוגרים. ו... שכחתי להחליף את איש הקשר שלי למקרי חירום. אז בית החולים התקשר לאקס שלי, שעדיין היה רשום כאיש הקשר שלי למקרי חירום. אה... הוא גם היה נשוי עם ילד. תארי לעצמך שקוראים לך לבית חולים בשביל חברה לשעבר... שעברה התקף כשהייתה במיטה עם סטוץ מזדמן שהיא פגשה באפליקציית היכרויות. שנות העשרים הראשונות הן דבר אכזרי... אפילו כשאת טיפוס אופטימי."
דממה.
יותר מדי דממה.
הגזמתי בשיתוף. יותר מדי.
אף פעם אין כפתור הרצה לאחור כשצריך אותו.
זאק וסוזאן מחליפים מבט — משהו בין חיוך לעווית.
למה חשבתי שהדרך הטובה ביותר לצאת מנושא הסרטן היא לדבר על אפילפסיה, על סטוץ ועל הרטבה במיטה?
זאק מכחכח בגרון. "את לוקחת תרופות למחלה?" ברור שהוא רוצה לדעת אם הוא יצטרך להתמודד גם עם ההתקפים שלי בזמן שהוא מטפל באשתו החולה.
אני צובטת את גשר האף ובוהה ברגליים שלי. "כן," אני לוחשת מבעד למבוכה שחונקת את גרוני. "ואני... אני מצטערת." אני מרימה את מבטי ומקמטת את האף. "לא הייתי צריכה לספר לכם את זה. אני בסדר. זאת אפילפסיה קלה. בעיקרון, אם אני לוקחת את התרופות שלי, אני בריאה."
אם אני לוקחת את התרופות שלי. אם יש לי כסף לקנות אותן.
ומה זה "אפילפסיה קלה"? הם לא מתווכחים איתי, אז אני נשארת עם זה.
החיוך של סוזאן מגיע לעיניה. "אם לא תמצאי קצת הומור בטרגדיה, החיים יבעטו לך בתחת."
אני מהנהנת בנוקשות.
"בינתיים, בואי נדבר על הבגדים שלך. הם מתוקים." סוזאן מסתכלת על החולצה ומכנסי הברמודה שלי. "בחורה כלבבי. הם מאנתרופולוג'י?"
אני מעבירה את מבטי לחולצה ומחליקה את החלק התחתון של החולצה המקומטת. "אממ... אולי." אני מחייכת. "אני לא הבעלים המקוריים." אני נושכת את הלשון לשנייה. "זה נשמע מוזר, כאילו גנבתי אותם. לא גנבתי אותם. אני..." הם לא צריכים לדעת שאני קונה את הבגדים שלי "משומשים במצב טוב" בגלל שחשבון הבנק שלי לא תומך בטעם היקר שלי. אני חושבת שההודאה על הרטבת המיטה מספיקה להיום.
"אני מתה על אנתרופולוג'י," סוזאן אומרת, כאילו לא פלטתי הרגע שלשול מילולי דפוק בתור הסבר איפה אני קונה את הבגדים שלי. "אני בטוחה שהם משם במקור. לא הייתי שם המון זמן. זאק לא מת על קניות."
זאק מביט בה במבט שמנסה להיראות מעוצבן, אבל ההבעה הזאת פשוט לא נדבקת לו לפנים. הוא לא יכול להסתכל עליה יותר משתי שניות בלי שההערצה העיוורת שלו תתגנב לתווי פניו ותתמקם בעיניו החומות־זהובות. זאת צריכה להיות מטרתה הרומנטית של כל אישה: לעולם לא להתפשר על גבר שמביט בה בפחות מהערצה כזאת.
אני די בטוחה ש"סטוץ מזדמן ללילה" לא הביט בי ככה בלילה שחטפתי התקף במיטה שלו והרטבתי את עצמי. ואני יודעת את זה כי הוא שלח לי למחרת הודעה וביקש שאקנה לו מזרן חדש. מתברר שהשתן חלחל פנימה.
"בייבי, אני אוהב לעשות איתך הכול," זאק אומר.
זהו. זה בדיוק זה. מטרות בחיים. אני צריכה למצוא גבר שאומר, בייבי, אני אוהב לעשות איתך הכול.
"בואי אחריי..." זאק מהנהן לכיוון ההפוך אבל ממשיך להביט בסוזאן עוד כמה שניות.
המבט המעריץ והמשתהה שלו מתווסף גם הוא לרשימת המשאלות שלי.
"היה נעים להכיר אותך." אני שולחת לסוזאן חיוך שאני מקווה שימחק את השוואת האפילפסיה המגוחכת שלי לסרטן, ואת עודף המידע המביך שחלקתי איתם לגבי הרטבת המיטה.
"גם אותך, אמרסן. אני מקווה שתבואי לעבוד כאן."
"אֶם." אני מושכת קלות בכתפיים. "החברים שלי קוראים לי אֶם."
"אֶם..." סוזאן מהנהנת כמה פעמים. "אז אֶם. והחברים שלי קוראים לי סוזי."
"ביי, סוזי," אני מפטירה מעבר לכתף והולכת אחרי זאק.
הוא מדליק אור בחדר השינה. "אנחנו רוצים רק ניקיון בסיסי."
שום דבר בו ובבית הזה לא נראה בסיסי. "לנקות אבק בצורה יסודית. טאטוא בצורה יסודית. ניגוב בצורה יסודית. ל —"
אני מגחכת. "תחסוך חמצן. אני אניח שצריך לבצע את כל המטלות בצורה יסודית, אלא אם כן נאמר אחרת."
זאק מחייך אליי במבוכה שחושפת כמה שיניים לבנות. "בסדר."
הוא מדליק אור בחדר האמבטיה המרכזי, ואני פוסעת פנימה, רושמת לעצמי בראש מה צריך לנקות. מקלחת אריחים גדולה. אמבטיה גדולה. שני כיורים. שידת איפור ומראה עם תאורה אחורית.
ליד השידה יש צנצנת ענקית מלאה באבנים שטוחות. על כל אבן יש כיתוב.
"היא תמיד קוראת לי 'הסלע שלה'," זאק אומר ומושך את תשומת ליבי מהצנצנת בחזרה אליו. הוא משעין את כתפו על מסגרת הדלת. "אחרי שהיא אובחנה, התחלתי לאסוף אבנים. בכל בוקר אני מתעורר מוקדם וכותב על אבן משהו שאני אוהב בה." הוא מושך בכתפיים. צבע מציף את לחייו והוא מסיט לרגע את מבטו. "בכל יום אני נותן לה אבן, כדי שהיא תדע שיש אינסוף דברים שאני אוהב בה, וכל הדברים הקטנים האלה נותנים לי כוח."
"זה..." אני לא בטוחה איזו מילה היא המילה הנכונה.
"פתטי?" הוא מגחך.
"לא. התכוונתי להגיד רומנטי, אבל גם זאת לא המילה הנכונה."
"קיטשי?"
אני צוחקת ומנידה קלות בראשי כמה פעמים. "בהחלט לא. זה מתוק וזה... כן. מתוק."
השפתיים של זאק מתעוותות לרגע. הוא מהורהר, מה שהופך אותו לקצת מסתורי. הוא אומר הרבה דרך העיניים שלו, אבל אני לא מכירה אותו מספיק טוב כדי לתרגם את ההבעות שלו למילים. "אני נשאר עם קיטשי."
אני לא מצליחה להסתיר את החיוך שלי.
"בכל מקרה... איפה היינו? אה כן..." הוא יוצא מחדר האמבטיה וממשיך לאורך המסדרון. "יש לנו שלושה חדרי שינה, שני חדרי אמבטיה ושירותים. סלון, משרד ומטבח. אני לא מצפה ממך לעשות כביסה, להכין אוכל או לשטוף כלים. אני עושה את כל זה. ואני אנקה את הג'ונגל."
"בהחלט ג'ונגל." אני הולכת אחריו דרך המטבח, לחלק האחורי של הבית ולשני חדרי השינה הנוספים.
זאק צוחק. "זה החדר האהוב עליה. איכות האוויר בו טובה יותר. אני לא אשקר, היא מדברת עם הצמחים שלה. זה אחד הדברים האינסופיים שאני אוהב בה."
אף אחד מעולם לא אמר שהוא אוהב בי אינסוף דברים. או שסוזאן היא האישה המדהימה ביותר בעולם, או שאני לא כזאת מדהימה — בהחלט לא מדהימה ברמה אינסופית. או — ויכול להיות שזאת התשובה הנכונה — זאק פשוט לא דומה לשאר הגברים.
"אני לא מתכוונת לצחוק על זה," אני אומרת. "זה חדר נפלא." אני מוסיפה לרשימת היעדים העתידיים שלי בית מלא בצמחים, עם גבר שמבשל, מנקה, שוטף כלים, מכבס וגם אוהב בי אינסוף דברים. איך כל גבר שאימא שלי הצליחה למצוא היה ההפך מזאק הייז?
"אנחנו לא משתמשים בחדרי השינה האלה, אבל הם עדיין צריכים ניקיון יסו —" זאק תופס את עצמו ומחייך. "הם עדיין צריכים ניקיון ושאיבת אבק טובים כל שבוע. אנחנו נספק את כל חומרי הניקיון, כיוון שאנחנו רוצים שישתמשו בבית שלנו בחומרים מסוימים. אם יש משהו נוסף שאת צריכה או רוצה, פשוט תגידי לי." הוא מכבה את האורות בחדר ומתחיל לחזור למטבח. "יש שאלות?"
"מתאים לכם ימי שלישי?"
הוא ממלא כוס מים ממתקן מים מפלדת אל־חלד שמונח על הדלפק. "כל שבוע?"
אני מהנהנת ודוחפת את האצבעות לכיסים האחוריים במכנסיי.
"באיזו שעה תתחילי?" הוא שואל.
"זה תלוי בך, אבל אני מעדיפה להתחיל לא מאוחר יותר מתשע."
זאק מהדק שפתיים. "תשע וחצי?"
אני צוחקת בשקט ומושכת בכתף אחת. "בטח. תשע וחצי זה בסדר. יש לך עוד שאלות עליי? אתה צריך עוד המלצות? את מספר הביטוח הלאומי שלי כדי שתוכל לבדוק את הרקע שלי? טביעות אצבעות? כמה אני לוקחת על השירותים שאני מספקת?"
"לא." שעשוע מהבהב בעיניו. "מר וגברת ממפורד הם ההפניה וההמלצה היחידה שאני צריך, כי הם מאוד קפדנים וחרוצים. וזקנים."
אני מגלגלת עיניים.
"אני בטוח שהיית צריכה לעבור לפחות מבחן גלאי שקר אחד כדי לעבוד בשבילם."
"הם יותר מבוגרים. ויסודיים," אני אומרת ומהנהנת כמה פעמים. "ואני יודעת שאתה חובב יסודיות."
"בהחלט." הוא מתמקד בכוס המים בידו במשך כמה שניות. כיוון שהוא לא שותה ממנה או מציע לי אותה, אני מניחה שזה בשביל סוזאן.
"טוב, תודה. אני אשמח לעבוד בשבילכם. אני יכולה… אה... לצאת בעצמי ונתראה ביום שלישי בתשע וחצי."
"תודה, אמרסן."
"אֶם."
"אמרסן." הוא מהדק את השפתיים לקו תקיף כאילו הוא נושך את הלשון.
אוקיי, הוא מעדיף אמרסן. אני בורחת מהבית לפני שהוא מספיק לראות את החיוך שלי.
