“#
לפני יותר מעשור קראתי – ואהבתי – את "נוכרייה" של הסופרת. היא פיתחה סיפור מדהים על מסע בזמן של אישה בת המאה העשרים, שהגיעה לא בכוונה לסקוטלנד של המאה ה-18, והרפתקאותיה, הסתבכויותיה, סיפור האהבה שלה, מהווה את הסיפור המרתק. מאוחר יותר למדתי שלספר הראשון הזה, הצטרפו עוד 9 ספרים. נדמה לי שנסיתי לקרוא – ואולי קראתי – את השני שלא השאיר עלי שום רושם והמשכתי בחיי. גבלדון, מצידה, מייצרת המון ספרים נוספים, עם כתיבה מצטיינת ועלילות המסתמכות איכשהו על עובדות היסטוריות במקומות שונים בעולם.

היא הצליחה לשטות בי, גבלדון. לפי ספרה הראשון הייתי משוכנעת שהיא בריטית ועכשיו הסתבר לי שהיא אמריקאית ממוצא מקסיקאי, בעלת כשרונות מגוונים שהגיעה לספרות אחרי שניסתה בהצלחה תחומים אחרים. כלומר – אשת אשכולות עם המון ברירות-קריירה...

גם הספר הזה, כמו כל ספריה, הוא עב-כרס. אבל בניגוד לאחרים הוא מכיל 7 נובלות, שעוסקות בעולמות עליהם כתבה בספריה המקוריים. היא מספרת פה על דמויות משנה בספריה ומרחיבה את יריעת הרקע ההיסטורי ואיפיון הדמויות בהם היא מצטיינת. הסיפורים שהיא מספרת מעניינים בדרך כלל, היא מתמקדת באיזורים ומדינות שאינם מפורסמים במיוחד (סקוטלנד, ג'מייקה, אנגליה הכפרית וכו') עם הערות לפני ואחרי כל נובלה. רובם ללא פתרונות מטפיזיים, וההסברים יכולים להתקבל גם על דעתו של שולל גישה מיסטית.

חשבתי שהסופרת בוחרת בחוכמה את המקומות בהם מתקיימות עלילותיה. אלה איזורים נידחים, שאדם מהיישוב אינו יודע עליהם יותר מדי. מן פריפרייה היסטורית עולמית כזאת. אז, כמו שאמר הברון מינכאוזן "הרוצה לשקר ירחיק עדותו", קשה לתפוס אותה בבידוי ראיות. מה אנחנו יודעים על סקוטלנד במאה ה-18? אולי זה סביר ששבן אצולה שם – ואני משתמשת ב"אצולה" באופן חופשי – ילמד באוניברסיטה בפאריז מכל הנושאים דווקא עברית??? ואולי יהודים, צאצאי מגורשי ספרד או פורטוגל, יבחרו כקריירה דווקא להיות חיילים שכירי-חרב?

גבלדון מספרת סיפורים מעניינים, כתובים בכישרון, מבוססים פחות או יותר על עובדות היסטוריות. לוקחת את הזמן שלה ולא מתקמצנת על מלים ועמודים. היא מתייחסת לרקע ולהתנהלות הכללית לא פחות משהיא מתייחסת לדמויות עליהן היא כותבת. סיפוריה מאפשרים אסקפיזם כמעט מושלם ועונג רב, החסרים באופן סופני במה שאנחנו מכנים "החיים האמיתיים".

1/2”