“הספר השני שאני קוראת שהרעיון שלו הוא על מוזיקאים.
יש לי וידוי - אני אוהבת מוזיקה. אני מעריכה מוזיקה. מוזיקה הצילה אותי כל חיי.
כבר קראתי ספרים שהיו בהם רשימת פלייליסט של שירים, חלק מהספרים מנו רשימה לא הגיונית של נירוונה וג'סטין ביבר באותה נשימה. תבינו, אני מאמינה שאין דבר כזה לאהוב רק סגנון מוזיקה אחד, אבל לפחות שתהיה איכותיות. הספר הזה מנה רשימה לא רעה בכלל של מוזיקה טובה ואיכותית מהז'אנר של הרוק (הז'אנר האהוב והפרוע), בעיקר שירים משנות השבעים, השמונים, והתשעים של חבורת אמנים מאוד מוערכת כמו בריאן אדמס, בון ג'ובי, מוטלי קרו, לד זפלין ועוד. מודה, הופתעתי. מעריכה את ויקי ג'יימס על המוזיקה האיכותית היא שומעת.

לגבי העלילה של הספר - מדובר בשני אנשים שהכירו אי שם בחטיבת הביניים, שהיו מאוהבים אחד בשניה לאורך השנים, כמובן בסוד. פחדו להודות בכך ולכן כל הספר כמעט סובב סביב משחקים עד שלגיבור, הנקרא פרסלי (על שם אלביס פרסלי), נמאס מהמשחקים האלו. באופן כללי הוא יותר בוטה וכן מהגיבורה, הנקראת טסה או צ'רי כפי שפרסלי מכנה אותה. בהתחלה הוא שומר אותה בסוד משאר האנשים בחייו, הכוללים את צוות המפיקים, הלהקה ובעיקר את היח"צנים שלו שלא אוהבים בכלל את מערכת היחסים שלהם.
פרסלי מצטייר בהתחלה כאמן מיוסר, אנוכי, אגואיסט ושחצן. במהלך העלילה מגלים שהוא בדיוק ההפך מכל זה. צ'רי לעומתו, מצטיירת כאישה עצמאית, חזקה, שלא מפחדת להעז אבל לא אוהבת לבלוט בגלל חוסר ביטחון מושרש מילדות.
היחסים בין פרסלי וטסה נראו לי תחילה כיחסי אובססיה, בעיקר מהצד של פרסלי. הוא בעצם מבטל את כל רצונותיה העצמאים של צ'רי ונעשה אובססיה ושתלטן כלפיה. בקושי נותן לה רגעים להיות לבד או לחשוב לבד ודי גרם לה לאבד המון ימי עבודה שהייתה זקוקה להם בבר שהיא עובדת בו. מצד שני, מבינים במהלך הספר שיש לו בעצם חרדת נטישה וזה נעשה הגיוני. הייתי רוצה לדעת יותר פרטים לגבי המוות של אביו, כדי להבין קצת יותר את הדמות של פרסלי.
לקראת הסוף כהשסודות המלוכלכים של פרסלי נגלים לטסה דרך עיתונאית רכילות ממורמרת המחפשת דם, טסה בורחת בעיקר כדי לחפש את עצמה ופרסלי לומד לשחרר.
הקטעים עם סיבוב ההופעות של הלהקה עשו לי בחילה. הבנתי למה פרסלי אמר שזה "קרקס". בחווית הקריאה שלי זה היה רכבת הרים שלא נגמרת. קשה לי להבין את חיי הזוהר של הכוכבים, במיוחד חיי הזוהר של כוכבי רוק. אני לא יודעת אם המציאות דומה למה שהסופרת תיארה, אבל זה בהחלט הורגש בחווית הקריאה.

בסוף הספר הסופרת מציינת שהיא כתבה את הספר הזה במשך שנתיים (!) והצלחתי להבין למה העלילה והדמויות היו בנויות כל כך טוב. אני שמחה שקראתי ספר שהושקעו בו 200 אחוזים מהסופרת ושהייתה בו נשמה ולא סתם עוד זבל שניתן למכור בקלות רבה בגלל הרעיון כמו ספרים רבים אחרים.
לסיכום - לדעתי אפשר היה להוריד הרבה דפים, גם ככה ספר ארוך והקטעים האירוטים די נמרחו וחזרו על עצמם הרבה פעמים. לא היה צורך בכך. לקראת הסוף, הספר היה הרבה יותר מהנה בשבילי מאשר בהתחלה או באמצע. בסך הכל הספר הזה מקסים ולגמרי אותנטי יותר מרוב הספרים בז'אנר של רומנטיקה מוזיקלית \ אירוטית.

ההפתעות בסוף היו ממש מקסימות בעיניי. אולי קצת קיטשיות אבל ממש לא נמרחות.
ויקי ג'יימס עשתה זאת נכון.

סיפור אהבה אינטנסיבי ומתוק ממש כמו השם שלו.
ממליצה לאלה שמתחברים למוזיקה ואוהבים רומנטיקה.

אזהרות: מכיל מילים גסות, אלכוהוליזם ואזכור על התאבדות.”