זהו ספר שכולו על אהבה, בדידות, געגועים תמידיים וכמיהה, שכוללים גם כיסופי נדודים ומסעות. (הזכיר לי את ספריו של ארי דה לוקה) אבל הכי הספר הזה הוא על תשוקה וחלומות של אנשים מאוד מיוחדים בחיפוש אחרי האושר הנכסף. יש ספרים כמו הספר הזה שבתוך העלילה יש זווית והתבוננות רחבה במקרו על ההרמוניה של הטבע, העצים, החיות ובני אדם והיחסים ביניהם. העלילה נעה בצל עונות השנה והצבעים הרבים שהם צובעים ופושטים לאורך הד

אני רחוק מלהיות מומחה לכתביו של צ'כוב ונדמה לי שמכל יצירתו קראתי לפני שנים את "סיפורים מן הפרובינציה", אך שניים ממחזותיו זכורים לי לטובה: "הדוד וניה" ו"השחף". את השחף ראיתי לאחרונה בהפקה של תיאטרון גשר ואני ממליץ בחום. שני המחזות האלו, הם שגרמו לי לרצות לקרוא את הביוגרפיה של צ'כוב שנכתבה על ידי נטליה גינצבורג, אשר עד הספר הזה לא הכרתי גם אותה.

סיפורו של צ'כוב הוא מרתק בעייני וברור לחלוטין כי הס

מי שלא מכיר עדיין את "הסדרה הקטנה" של "כתר" – חייב את זה לעצמו. אלו פנינים אמתיות של פרוזה משובחת שנבחרו בקפידה והכן הן מצליחות להדהד צלילים ענוגים ומזוקקים שמרעידים את הנפש, וכזה הוא גם "הקיץ האחרון בעיר".

במקרה התגלגל לידיה של נטליה גינסבורג כתב היד של קליגריץ, לאחר שנדחה על ידי ההוצאה לפני כ-50 שנה – ובזכות עידודה זכה הסופר בפרס "כתב היד שלא פורסם" כשהגיש אותו בשנית והשאר הוא היסטוריה.לפני

אחרי רצף של ספרים בינוניים ידעתי שאם אחזור לאנגליה הויקטוריאנית לא אתאכזב. מי לא מכיר את הספר "נשים קטנות"? ספר מופת, קלאסיקה עליה גדלו מיליונים של נערות ובטח גם נערים. הייתי בטוחה שלואיזה מיי אלקוט, בדומה לשרלוט ברונטה היא סופרת של ספר מופת אחד... כמה נהנתי לדעת שאת הספר הנוכחי אהבתי אף יותר מ"נשים קטנות".

עלמה ג'ין מיור היא אומנת בת 19 שמגיעה למשפחת קובנטרי האצילה על מנת ללמד וללוות את האחות

הסופרת הנודעת נטליה גינצבורג סוקרת אבני דרך מרכזיות בחייו של צ'כוב. לא ביוגרפיה מרתקת ואין בה חידושים משמעותיים. מרגישים שהכותבת יודעת לכתוב היטב, אך הכתיבה איננה סוחפת. לא קראתי עד היום רומנים של גינצבורג, אך עדיף שהייתה משאירה את הביוגרפיה לביוגרפים. לקראת סוף הספר הופך קצת טרחני וחוזר על עצמו.
קשה לכתוב ביוגרפיה משמעותית של אישיות כזו ב100ע"מ קטנים.

קקינה פרימיצ'רו מנסה תמיד לרצות את כולם: את בעלה הוולגרי והקמצן, את המשרתת סוזנה עזת-המצח והחטטנית, ואת חברתה הנואפת והנאיבית. רק לעצמה אינה יודעת להיות נאמנה, וכשהיא כבר מנסה, זה מפחיד אותה עד כדי שיתוק.

קקינה חולמת על מותרות שאין לה, והאציל הצעיר והיפה שמתחיל איתה מדגיש לה את המחסור בו היא חיה, את מלבושיה המסמורטטים, ואת אוזלת היד המחרידה שלה.

הדילמה עמה היא נאלצת להתמודד כשהאציל הפלרטטן נ

סבא שלי זכרונו לברכה נהג ליפול תחת הלחץ שלי ושל בן דודי ולפתוח לנו את קופסת כלי העבודה שלו כדי שנשחק בה.
אנחנו כילדים קטנים אהבנו לשחק במסמרים ומברגים בשלל צורות, פטישים קטנים ושלל כלי עבודה. אנחנו היינו מבקשים, יותר נכון דורשים והוא היה נכנע ללחץ ותמיד היה מזהיר אלפי פעמים "זה מיסוכן" בדגש על י' - "מיייייייסוכן!" היה חוזר ואומר לנו ואנחנו בתנועת ביטול של מביני עניין קטנטנים שולחים אותו לדרכו. הו

גיבורת הספר היא בחורה בשם בלו, שמחליטה שלצרף לכל ספר שהיא מוכרת פתק עם המלצה "יצירתית" יפתור את הבעיה. הבעיה: בחורה בת 30 בשם בלו - עם שכל של בת 15 וייאוש מהחיים שאופייני לגיל 50 פלוס –
מחליטה על רעיון מקורי: לפתוח חנות ספרים רק עם ספרים שהיא אוהבת, ולהכריח את שאר האנושות לאהוב אותם ספרים כמוה.
בספרים כמו בספרים כולם מוקסמים מהרעיון החתרני (פתקים עם המלצות על ספרים??? הסבר איך הספר יכול לעודד או

יש איזה סיפור מאחורי הספר הזה שאני לא ממש מכיר, וגם שיטוט קצר בויקיפדיה ובאינטרנט לא ממש הצליח למשוך אותי להכיר עוד. משהו על הסופרת האיטלקייה (שנולדה ביוון לאבא יווני אם זה בכלל חשוב) ועל נטליה גינצבורג שאגב נשמעת יותר מעניינת מהסופרת עצמה - שהצילה את הנובלה הזאת ולכן גם אחרית הדבר שלה.

קודם אני רוצה לסייג ולהגיד באמת שמה אני אוהב בתשע נשמות זה את סגנון הספרים שלהם (החיצוני, לא התוכני) והזיקה