כמעט לכל אחד יש רגע או שעה או יום בחייו שהם קו השבר, הקו שחוצה את חייו לשניים, לפני ואחרי. בניגוד לתמונות של לפני ואחרי דיאטת הרזייה או איזו פרוצדורה פלסטית, בתמונת החיים של לפני ואחרי, הלפני הוא החלק הנחמד השלו הטוב (אם כי כשחיים אותו מקטרים על זוטות), האחרי הוא החלק שבו מתהפכים החיים ואז מתגעגעים נואשות אל הלפני.

יש כאלה שכבר חוו אותו, יש כאלה שעוד יחוו אותו (לצערי, זה כמעט תמיד מגיע בשלב כלש

ספר קצר זה הוא נובלה מבריקה על אהבת נשים ועל הצורך באימהות.
הוצאת לוקוס מביאה בפני הקורא העברי סופרת חדשה, אותה תרגם מקטלאנית <mark>יוסי טל</mark>.
נהניתי לקרוא את הספר. למרות שהוא כתוב בשפה דחוסה ומכושפת הסופרת מצליחה לשים את האצבע איפה מתחילה האהבה בין אישה לאישה ואיפה היא נגמרת. כאשר אחת הנשים בסיפור רוצה תינוקת, משתנים פני הדברים המתח האירוטי פג ובמקומו באה האובססיה להתרבות והקושי בכך.
בספר 98 עמודים הו

#
גבר ואשה מקיימים יחסי מין.
פה מתפצל המסך לשניים: בצד אחד יש אונס, כפייה, ניצול. בצד השני יש יחסים בהסכמה, הנאה והתלהבות. מה גורם לפער הכה רב בתפישת האירוע? בדרך כלל פרשנות שונה לגמרי לאיתותים, הם מדברים בשפות שונות. הנחה של כל צד שהצד שכנגד מבין, או צריך להבין, למה הוא מתכוון.

בין יחסים המתקיימים בהסכמה הדדית, בחדווה והנאה, ליחסי אונס, אלימות וכפייה, שני קטבים שאין מחלוקת על הפרשנות להם,

יש לכל ספר את הקצב שלו. הקצב שהכתיב לו הסופר שכתב אותו, כי ככה הוא רוצה שיקראו אותו. והקורא- תמיד יהיה זה שיתאים עצמו אל הספר. ולא ההפך. אף פעם לא ההפך. קלאודיה פיניירו עשתה לי שיעור מזורז בענייני קצב. אני אוהבת את הקריאה שלי כשהיא בהילוך קצת יותר מואץ, ופה נדרשתי כמה פעמים להאט, להתאים עצמי לקצב הסיפור. וכשזה קרה - נשביתי וצללתי אל תוך הסיפור הכל כך יפה הזה, השברירי, והפוצע הזה.

ואז,
רק אז,

לאנשי הוצאת "זיקית" יש תובנות ויומרות להביא לקהל הקוראים הישראלי ספרות שהינה חריגה ,אוונגרדית משהו ,בטוח לא כאלה שיככבו ברשימת רבי המכר -חוץ מ"פרנסוס על גלגלים"והמשכו -"חנות הספרים הרדופה"-מאת כריסטופר מורלי.

הספר הזה יותר מתמוה.לא מצאתי בו את רגלי וידיי.

הסיפור הנו אודות עבד ששמו אינו ידוע, אשר נמכר לבעל טירה בשם חניבעל,באי קטן ללא שם ומיקום גאוגרפי,בתקופה מודרנית כי מוזכרים אופנועים, מכו

מזל או גורל, כך או כך אירוע אחד שרירותי עלול להכתיב את שארית חיינו. כשהגורל ממיט עליך אסון, האם מזל קטן יכול להושיע? לתקן? לאחות את השברים?

לאחר עשרים שנה, חוזרת מריה למולדת שנטשה, מתעמתת עם עברה ועם האנשים שבהחלטה הרת גורל, השאירה מאחור.

פיניירו מיטיבה לעורר סקרנות אודות התרחיש שהפך את חיי גיבורתה ואודות הדמויות המעורבות בו. היא מגוללת את קורותיה של מריה בצורה אינטימית וכנה שמעבירה היטב א

#
האם בזמנים אחרים הייתי מרגישה שהסיפור בספר הזה מחייב יותר אמפתייה? האם הייתי מזדהה עם גיבורת הסיפור, שמספרת אותו בגוף ראשון, על הדבר הנורא שקרה לה, ("התקרית", "המקרה", בלשון הסיפור) על חייה שנהרסו, על החובה לחזור אחרי עשרים שנה – מוגנת ושמורה בתפקידה – לאותו מקום ממנו ברחה ואותו נטשה? אולי. אני בספק, אבל יכול להיות שמה שקרה לאחרונה בעולמנו הופך טרגדיות של אחרים לשטוחות.

הסיפור של מרי לוהן –

גורל מול עתיד ידוע מראש

לפני הרבה שנים, זאב המורה שלי להיסטוריה קלאסית, טען ברגע של גלוי לב, על כך שהם כהיסטוריונים מאוד משתדלים למצוא סיבות ותהליכים לאופן בו מתנהלת ההיסטוריה, אבל מידי פעם הם מופתעים לגלות, כי קיימים גורמים לא צפויים ולעתים פעוטי ערך המסיטים את מהלך ההיסטוריה ממסלולה המצופה. זה כמו מספר גרגירי חול החודרים למערכת גלגלי שיניים, ומשבשים את מהלכה, ניסה זאב להמחיש בעידן האנלוגי את

*יש מצב לספויילרים*
ספר מוזר ,שונה, זו בקורת נוקבת על העולם האקדמי ותחום מדעי הרוח אבל לא ממש כיף לקרוא אותה.
על הספר שורה מן רוח חלום דרום אמריקאית ,זה מזכיר במקצת את מארקס , סיפור ריאלי מעורב בפנטזיה, סוג של מותחן, זה גם ספר אפל ,גותי במקצת ובכלל כל התערובת מוגזמת לטעמי ומפספסת את הנקודה.
מירו סטודנט נצחי בן 30 ,אוסף חומר לדוקטורט באיזה נושא לא איזוטרי שמי יודע מתיי יגיש אותו, בעזרת אמו ש