ביקורת ספרותית על מזל קטן מאת קלאודיה פיניירו

---

יש לכל ספר את הקצב שלו. הקצב שהכתיב לו הסופר שכתב אותו, כי ככה הוא רוצה שיקראו אותו. והקורא- תמיד יהיה זה שיתאים עצמו אל הספר. ולא ההפך. אף פעם לא ההפך. קלאודיה פיניירו עשתה לי שיעור מזורז בענייני קצב. אני אוהבת את הקריאה שלי כשהיא בהילוך קצת יותר מואץ, ופה נדרשתי כמה פעמים להאט, להתאים עצמי לקצב הסיפור. וכשזה קרה - נשביתי וצללתי אל תוך הסיפור הכל כך יפה הזה, השברירי, והפוצע הזה.

ואז,
רק אז, הבנתי כמה חוכמה נדרשת מסופר גם בבניית קצב לסיפור, ואיזה משקל חשוב יש לזה.

הסיפור מסופר בנקודת זמן עכשווית, עם הבלחות לעבר, עשרים שנה אחורה.

אישה יורדת מהמטוס, היא חוזרת אל ארץ הולדתה, ארגנטינה. עשרים שנה אחרי שעזבה את העיירה בבהילות, של גלות מרצון אומנם, אבל מייסרת.
ועכשיו היא חוזרת במראה שונה, בשם אחר. כאילו עטתה על עצמה זהות ומראה חדשים, בעוד שבתוכה פנימה, מתקיימות שתי הנשים זו לצד זו. מי שהיתה פעם, ומי שהיא היום. אבל בנקודה הזו, ברגע הזה בו היא חוזרת אל המראות המוכרים, יכולה להתקיים רק אחת בין השתיים.

כבר מתחילת הסיפור הקורא מבין שיש פה משהו גדול. ודרמטי. אלא שפיניירו מוליכה את הקורא אט אט עד לרגע בו הוא מבין מה קורה. וזה היה כמו לחטוף דלי מים על הראש שמישהו החליט לרוקן ככה, בהחלטה של רגע.

מזל קטן הוא ספר על אהבה הורית בכלל, ואהבה אימהית בפרט, על אשמה, חרטה, פיוס והשלמה. והוא בעיקר מעלה שאלה גדולה וכבדת משקל על הַקְּרָבוֹת שאדם עושה בחייו, ועל המחיר שהוא נדרש לשלם בבחירותיו אלו.

ואני חייבת לסיים בציטוט מתוך הספר, ויש כל כך הרבה פסקאות כאלו יפות שקראתי וחזרתי עליהן שוב, כי היה במילים כל כך הרבה אמת ויופי. אז הנה דוגמה קטנה:
"הייתי רוצה שמישהו יחזיר לי משהו מעשרים השנה שחלפו. אבל זה לא אפשרי. אין מקום שאפשר למצוא בו את השנים האבודות. אולי הדבר האפשרי היחיד יהיה לא לבזבז מעתה ואילך אפילו רגע אחד. שהזמן לא יעבור רק מול העיניים שלי, אלא כשאני נאחזת בו." (עמ' 242)

משובח ומומלץ!

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על מזל קטן