קלאודיה פיניירו היא סופרת ארנטינאית שנולדה בשנת 1960. בגיל 30 היא נתקלה במודעה על תחרות רומנים, וכך התחילה לכתוב.
בעשרות העמודים הראשונים, נדהמתי מיכולתה לתאר על ידי מילים תחושות שחשבתי ששמורות לליבי. העלילה לא תפסה אותי באותם הרגעים אבל הרגשתי שזה יהיה מאותם הספרים שאני אקרא בשביל ההנאה משפה עשירה, ולא בשל סיפור העלילה.
מציינת עבור מי שלא קרא את הספר עדיין, בביקורת הבאה נחשפים חלקים משמעותיים מעלילת הספר
"העיכוב שבתזוזות העיניים כשהן עוברות מאובייקט אחד לאחר. אולי בתוך השינויים הללו השתנה גם המקום של כל אדם, המקום שאליו נעות העיניים בחיפוש אחר המילים שאדם אינו מוצא כשהוא מדבר. העיניים שלי מחפשות אותן בתקרה. אני מלכסנת את מבטי כלפי מעלה, והמילים נתלות על הגג, מתעכבות שם למעלה, עד שהמילה צצה. רוברט נהג לחפש אותן מלפנים, שם הן היו בשבילו"
"אדם חייב לכתוב בשפה שבה הוא חולם. בשפה שבה הוא יוצר שתיקה."
"משרבטת בעמוד הראשון -יומן הפלגה- ולא -יומן-. כדי לכתוב יומן צריך שיהיה לך ביטחון בערך שבכתיבת סיפור החיים שלך עצמך, הידיעה הפנימית שהחיים האלה, קשים ככל שיהיו, ראויים להיכתב באופיים יומיומי, סצנה אחר סצנה, מנקודת מבטו המוחלטת של מי שמספר אותם."
אלו חלק מהקטעים שסימנתי לי בקריאה ראשונה בתחילת הספר, כשעוד לא נטוותה העלילה וליקטתי מילים כדי להכיר את הסופרת החדשה בשבילי.
היא החלה מספרת על מי שהיא היום לעומת העבר, על השינויים החיצוניים שמצביעים על שינויים פנימיים, ועל החלטה שנלקחה בחשש אבל אולי מצורך עמוק ולא מזדהה, לחזור למקום האסון. איזה אסון? קלאודיה עושה לנו טיזינג שאורך חצי ספר לפחות, והיא אפילו לא משתדלת לעניין אותנו בדרך. היא חוזרת שוב ושוב על השינויים שעברה, על צבע העדשות, על בית ספר סנט פיטר, היא הולכת סחור סחור על השביל שמוליך למקום ההוא הנורא ועל כל דרך עקיפה כדי לא לספר לנו. וקשה לה, אוהו ,קשה לה מאוד.
פרקים שלמים שמתארים את דרכה משדה התעופה עד שנכנסה לדירה שחיכתה לה, יכלו להסתכם בשורות אחדות בעיני. אבל, זוהי ספרות?
כשהיא מבקשת מנהג המונית לעצור בצד באמצע הדרך בכדי לדרוך יחפה על העשב בארגנטינה, אני יודעת שהיא לא משחקת, הרגעים הללו באמת היוו לה נצח, נצח כמו 23 שניות שתיקה בין שני זרים "כשנפגשים שני אנשים שזה עתה הכירו, קשה לשאת את השתיקות, כאילו האוויר בין שני הגופים הללו מכביד."
קלאודיה משתמשת בכמה מוטיבים חוזרים שמלווים חלקים בספר, בצורה גסה מדי בעיני. המוטיב הכביכול משמעותי ביותר הוא "המזל הקטן" שמלווה אותה לאורך הסיפור, בעיני, באופן לא אותנטי. היא מכניסה את המילה מזל בכל פעם שמתאפשר לה, ומוסיפה גם "קטן", לאחר מכן, כדי שיתכתב עם שם הספר. לי זה הרגיש לא טבעי, כאשר המונח חוזר לפחות עשר פעמים לאורך הספר.
מוטיב נוסף שמלווה חלק מהעלילה - הגללים שבמרפסת. הגללים. הם שוב שם. ידעתי. שוב, דרמטי מדי, נסיון להתפס לאלמנט חומרי מסויים כדי ליצור אנלוגיה מסתורית מעניינת. לא התעניינתי. יש גללים במרפסת ולא ברור מה המקור. קרה לי לא פעם, למה זה כל כך מבהיל אותך, קלאודיה?
לאחר כמחצית, מספרים לנו את הסיפור המקדים. מה קרה לפני עשרים שנה, מה היא הטראומה הגדולה, המעשה הבל יעשה שגרם לקהילה שלמה בארגנטינה להדיר את הגיבורה שלנו, והניע אותה לברוח ליבשת אחרת? והאם היא גיבורה, משום שהיא הדמות הראשית של הסיפור, או משום שהחליטה לחזור לזירת הרצח ולהתאמת עם העבר? לא,רגע, זה לא בדיוק מה שהגיבורה שלנו עושה.
סוף סוף אנחנו מכירים את האישה הפגועה שלנו. היא גוללת בפנינו את כל שנות צעירותה, שנים לפני המקרה, ושנים אחרי המקרה, ממש עד אותו הרגע. למעשה הספר פשוט בנוי הפוך, בחציו השני מתואר סיפור המקרה לאורך השנים, ובחציו הראשון מתואר ההווה ותחושותיה הרגעיות. בסוף הספר הם נפגשים לאיחוד מרגש וסולחה שבעיני, שוב, לא כל כך אותנטית. האישה הפגועה מחכה לבנה ולמשפחתו החדשה , כעבור 20 שנה, בשדה התעופה. בין רגע אריאנה, אשתו של פדריקו, מבקשת את עזרת הגיבורה לאחוז בביתה הקטנה ולסחוב אותה. "אולי זאת מהות האושר: לראות את הבן שלי צועד מחובק עם אשתו, כמה מטרים לפניי, בזמן שאני נושאת את הנכדה שלי, והיא מחככת את ידה בחזה שלי."
זהו ? סוף טוב הכל טוב ?
כנראה שכן, כי כך הספר מסתיים, בלי אף שאלה לא פתורה מעבר לאיך בן אנוש מסוגל לעבור הלאה מהר כל כך רק על סמך מכתבי הבהרה? בלי שיח אישי? איך אתה מניח את ביתך הקטנה בידיה של אישה פגועה שגרמה להרג של חברך בגיל 6, מבלי להעביר איתה כמה מילים ולהבין למי היא הפכה להיות, מעבר לאישה שהייתה אמא לפני 20 שנה והיום היא… עוסקת בשיטת חינוך חדשה ועושה בחינות לבתי ספר. אה, ויש לה עדשות מגע חומות.
כאמור, הספר נפתר פשוט מדי עבורי, בטח לאחר הדרמה הגדולה שמתוארת באופן חריג ועוצמתי להפליא לאורך 250 עמודים.
נו טוב, קלאודיה בחרה מה שקלאודיה הרגישה לנכון. סיפור שיכל להסתיים כאפיזודה חולפת על פסי הרכבת, הפך לתכתיב חייה של בחורה צעירה בת 25. ספר קלאסי על כוחה של שנייה. שנייה אחת יכולה להיות פעוטה ונשכחת, שנייה אחרת תהיה זו שמלווה לנצח. ואולי זוהי תמצית חיינו. שנייה אחת, ולאן ניקח אותה? לבוסטון? לחדרי חדרים? נשאיר אותה בכותלי המשפחה? נתגאה בה? אולי נהפוך אותה לספר על טראומה נוקבת באורך מלא.
