“נופל וקם

הספר הנפילה, עורר בי סקרנות בכותרת המשנה שהבהירה - כי " לדעת ליפול חשוב בהרבה מלדעת לצעוד ". אני אוטומטית בעיני רוחי החלפתי את המילה לצעוד בלרוץ.

כרץ שהתמחה בריצות שדה, פתחתי יכולת למניעת נפילות, המושתת על מערכת הרפלקס, המבצעת תיקונים לא מורגשים במהלך הריצה. לעתים נדירות הופתעתי על ידי חפץ לא צפוי, מצב בו מערכת הרפלקס הופעלה בשברירי שנייה לביצוע נפילה, שהסתיימה לרוב ללא פגע, ומשם לקימה מהירה וחזרה למרוץ. מיומנות שהעניקה לי ביטחון בריצת האקסטרים, כמסע רוחני לחיפוש משמעות.

המילה נפילה היא גם מטפורה, בעולמי הרוחני כרץ, המהווה עבורי תמונת כישלון, אותה אני ממנף להצלחה, אבל זהו סיפור אחר שקשור לפסיכולוגיה של הריצה או גם לחיים עצמם.

שוו בנפשכם שמה שאמרתי על ספורט העוסק ביכולות גופניות ונפשיות מופלאות יאמר כעת על עולם הנכויות והמוגבלויות האנושיות, זה מה שבעצם אומר דיוגו מייננרדי, סופר ברזילאי שנוי במחלוקת, המספר על בנו טיטו שנולד עם נכות קשה, שיתוק מוחין, כתוצאה מסדרת כשלים בעת לידתו.

תארו לכם נפילה של רץ, ועכשיו נעבור לטיטו, הלוקה בשיתוק מוחין הנמצא במצב תמידי של נפילה. כול ניסיון לעמוד על רגליו מסב לו כאבי שרירים ופחדים המסתיימים בנפילה. מסעם של מיינרדי וטיטו חולף דרך מחוזות המכאוב האנושיים, בניסיון לשרוד בטיפול נמרץ, לעמוד על הרגליים ולהתחיל ללכת, הוא מסע מכונן והרואי, המעניק משמעות לחיים ואהבה גדולה של אב לבנו, ובכך מגדיר מחדש את גיבורי החיים, הנכים והמוגבלים המנסים לעמוד על רגליהם.

מיינרדי מאמין כי עובדת היותו של טיטו נכה, היא תוצאה המוכתבת מאירועי עבר מחזוריים ומעגליים, וממושגי תרבות היוצרים את התייחסות החברה לנכים, כתרבות הרנסנס שהציבה את האדם במרכז היקום, וקבעה אמות מידה ליופי ולשלמות כביטוי ליהירות אנושית, ובכך גזרה את דינם של הנכים הפגומים, כמכוערים, דחויים, וראויים למותם.

האם לעובדה שטיטו נולד נכה בבית חולים בוונציה המצויה בשקיעה ובנפילה מתמדת, אך המתעקשת לשמר על תרבות הרנסנס, כמראית שיא תרבותי, יש משמעות ?

קיומו של טיטו בוונציה קורא תיגר על מושגי היופי והשלמות הקלאסיים ומגדיר אותם מחדש, כיופי המשקף פנימיות אנושית, וחוסר שלמות. טיטו הנטול שלמות חיצונית, הוא עבור מיינרדי מחולל אהבה טהורה, הגורם לחיים להיות אמתיים ושלמים.

מיינרדי קופץ מנושא לנושא, מהכללי לפרטי, במעגליות החגה סביב טיטו באופן שהוא בונה את תמונת התרבות המערבית, המשתלבת לתוך סיפורו הפרטי. מיינרדי מתכתב עם, עזרא פאונד, מונה, רמברנדט, מרסל פורסט, הנאצים והיטלר, דנטה אליגיירי, U2 ואחרים ובאמצעותם הוא יוצר תמונת פזל מרהיבה של התרבות המערבית, ובוחן את השפעתה על חייו של טיטו.

אחד מסמלי התרבות המרגשים בהם משתמש מיינרדי הוא הסרט ורטיגו, של אלפרד היצ'קוק המתורגם בפורטוגזית לגוף נופל, כמו גופו הנופל של טיטו. בסוף הסרט, מטפס הגיבור, ג'יימס סטיוארט במגדל הפעמונים של כנסייה. הוא מיוזע כולו, מתנשף וגורר את רגליו בכבדות, מתגבר על פחד הגבהים ואומר, הצלחתי, כך טיטו מטפס שלב אחרי שלב, נופל וקם, במחזוריות אין סופית, ולבסוף מצליח. קים נובק הגיבורה מטפסת אף היא לראש המגדל ונופלת אל מותה. טיטו שורד, לגביו קיימות שתי אפשרויות, ליפול - למות, או לקום - לחיות. טיטו קם על רגליו וממשיך ללכת.

הספר בנוי מ- 424 פרקים קצרצרים, המקבילים למספר הצעדים שטיטו יכול לצעוד מבלי ליפול, כול אחד מהם הוא תחנה אישית בחייו או בתרבות האנושית. 424 צעדים מהוססים, הם אולי 250 מטר, כמו ריצת מרתון לרץ מיומן, כמו כיבוש האוורסט על ידי אדמונד הילרי, או כפריצת מחסום הארבע דקות בריצת המייל על ידי רוג'ר בניסטר, כך טיטו, שייך לקבוצה מופלאה שיצאה למסע פריצת מחסומים אנושיים, המעניקים משמעות והשראה לחיים.

הנפילה דורשת תכונות אנושיות נעלות, התגברות על תסכול וכאב, התעלמות מבושה, גיוס כוחות גופניים ונפשיים, ומטרה גדולה - ללכת, כל צעד נוסף הוא הישג ענק. זהו מסע צנוע שיש בו מסירות, הכרת וקבלת החלש, הבנה שאדם הוא יצור מוגבל, החווה בחייו נפילות ותסכול. סיפור מופלא בו החולשה הופכת לעצמה.

זהו ספר תיעודי, מיוחד ושונה, המשלב אמצעים חזותיים, תמונות יפות ואופטימיות של טיטו המחייך, ציורי אמני הרנסנס, ותרשים א.ק.ג, המספר בצורה גרפית סיפור טרגי. משפטיו קצרים ותמציתיים, קשורים זה לזה בקשר אסוציאטיבי, כמו במשחק, בו רמזים מסיעים להשלמת התמונה, על בסיס התנסות אישית, בחוויית נפילה, והמשכה צעידה, או ריצה, כאודיסיאה אנושית מופלאה של קשיים וצער, וההתגברות עליהם, הממלאים אותנו באופטימיות ובהתרוממות רוח.”