אף פעם לא ידעתי להחליט אם אדם שהחליט להתאבד הוא אדם מאוד מאוד אמיץ, או ההפך מזה. חלש. אני חושבת שגם וגם. עד כמה שזה בלתי אפשרי הוא נוגע בשתי הנקודות האלו בו זמנית.

עומר, גבר באמצע שנות הארבעים לחייו מבקש לכנס את אחיו ואחותו כדי לדון איתם בעניין מסויים. על הפרק: רצונו של עומר לסיים את חייו. הוא מחליט להתאבד ולסיים עם חייו שיותר מכל מתאפיינים בעצב, חרדה, וייאוש אינסופי המושך אותו מטה אל תוך בור ש

יש משהו קסום בספר הזה. הפורמט הקטן, הכתיבה המצומצמת. הכל בספר הזה זעיר, מוקטן, ומדוד. לכן ההד שלו הפתיע אותי בעוצמתו.

אז למה בעצם פשעים, ואם כבר למה - איך הם הפכו לזניחים? ומה זה זניח? אז פשע זה לא. אולי משהו שנע בין חטא לעוון. וזניח בטח ובטח שלא.

בשבעה סיפורים קצרים - או קיי, קצרים, אבל כאלו בשרניים, שהדמויות, מרוב שהן בהירות - יש להן נוכחות חזקה. ואני כקוראה , הרגשתי שאלו דמויות שאני מכיר

שבעה סיפורים קצרים בקובץ זה, כולם סיפורים של אנשים רגילים מן השורה וההתרחשויות בסיפור הן כאלו שיכולות להתרחש לכל אחד מאתנו. לא קורים בסיפורים דברים ממש חריגים שבדרך כלל גורמים לנו לזכור ספר זה או אחר, התרחשויות יום יומיות, לבטים ורגשות יום יומיים שכולנו חווים, לכן הסיפורים מרגישים כל כך אמיתיים מצד אחד מצד שני בסוף הספר כבר שכחתי מה קראתי בסיפור הראשון והשני. עד היום נהנתי מכל הספרים בהוצאת לסה, מ

כמה פעמים בחיים התחרטנו שלא אמרנו משהו מסויים? שנקלענו לסיטואציה, שדי היה במילה כדי להטות את מהלך הדברים אבל סכרנו את פינו? וכמה פעמים נקרתה בדרכנו הזדמנות למשהו חדש, לשינוי מסויים, הצעה מפתה, הבטחה לדבר טוב אבל היססנו, התמהמהנו, לקנחו לנו את הזמן ואז ההזדמנות אבדה?

האם קל לחיות עם תחושת ההחמצה? האם ניתן לכפר עליה? האם ניתן להתנתק מהחרטה שמכרסמת?

תהיות אלו עומדות בבסיסה של אסופת הסיפורים המי