בארבעה "מצבי צבירה" מתקיימת ה"פרסונה" שלנו. הראשונה- איך אנחנו תופסים או רואים את עצמנו, השנייה- איך הזולת רואה אותנו, השלישית- איך אנחנו רוצים לראות את עצמנו, והרביעית- איך האחרים היו רוצים לראות אותנו, ובמגרש המרובע הזה אנחנו מנהלים יחסי גומלין בלתי פוסקים של העמדת פנים לעתים, רמייה עצמית לעתים, כניסה ויציאה מתפקידים שלא תמיד מתאימים לנו ושאנחנו לוקחים על עצמנו, וכתוצאה מכך ההתנהלות שלנו היא כזו של רצייה גם כלפי עצמנו, עד כמה שזה עשוי להישמע מוזר. ואין מה לעשות, תכונות דימויים התנהגויות והשתקפויות הם פח יקוש !
ובכן, מה כל זה קשור לביקורת הנוכחית שלי ולספר של חאלד חוסייני "אלף שמשות זוהרות" ?
אז הרי לכם ההקשר הספרותי. מאז היותי, אני עסוקה ביצירת קורלציה בין -איך אני תופסת את עצמי לבין -איך אני רוצה להיראות. עוד מקדמת דנא התעסקתי ברשימות. סימנתי לעצמי את הספרים הכי טובים שאני רוצה לקרוא, הכי מוערכים והכי רציניים גם אם הם התגלו כפחות מלהיבים, פחות מעניינים, פחות קולחים ובמקרים אחרים על גבול המשעממים. סברתי שטביעת היד של הספרות היא חלק חשוב מאוד בדימוי העצמי שלי, חלק מהבבואה שלי ואת ההרגל הזה אני מושכת עד עצם היום הזה. מסמנת ספרים שאני חייבת לקרוא גם אם התכנים שלהם לא בדיוק "כוס התה" שלי. ו"אלף שמשות זוהרות" הוא בדיוק הספר שנכנס לקטגוריה של התכנים הקשים עבורי, כאלה שאני לא אוהבת בגלל היותם מעיקים, מקוממים, ומעציבים. הוא עוסק בתרבות שמתנהלת בחוסר שוויון מוחלט ובהנמכת וביטול האישה, באלימות ובהתאכזרות באזור אפל ובתרבות נחשלת. אז מי אמר שחייבים לסמן וי ? אני שואלת את לעצמי, אבל. יש כאן גם אבל. כי הרי שום דבר באמת אינו שחור ולבן וגם כשאני דבקה בעשייה שאינה בדיוק כוס התה שלי אני פשוט מכריחה את עצמי, "כי על קושי אפשר להתגבר" ככה תמיד אמי הייתה אומרת. אני מרחיקה רגשות ומצליחה לפעמים להתמודד עם חומרים שאינם לרוחי בתנאי שהם כתובים טוב. וחאלד חוסייני יודע לכתוב טוב על אחווה, על הישרדות, על אובדן ועל גורלות בתקופה אכזרית ובלתי נסלחת, באזור ששנים היה בבחינת החצר האחורית של העולם המערבי או כזה שרב הנסתר על הגלוי בו .
והינה התגברתי על הקושי !
ארבע נקודות הוא קיבל אצלי בגלל שהוא בכל זאת סוחף ומצליח לרתק .
מומלץ .
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
