ביקורת ספרותית על עוד מהנעשה בעירנו מאת עלי מוהר
ספר מעולה

---

ביקורת זאת מיועדת בעיקר לילדי ת"א של שנות החמישים והלאה. למי שנולדו בעשור הזה והתבגרו בעשורים הבאים והפכו לאנשים אח"כ.אבל רגע,לא רק לנו,אלא לכל מי שאוהב לקרוא טקסטים מענגים מלאי אהבה ותום לילדות לנעורים לעיר ת"א ולארץ. כמי שנולדה בשנות החמישים של המאה הקודמת {המחבר גדול ממני ב-8 שנים} לקרוא את הספר הזה שכולו הצהרת אהבה אחת ענקית לעיר ת"א ולארץ כולה במחצית השניה של המאה הקודמת הייתה חוויה מרגשת"עוד חוזר הניגון..." .

עלי מוהר נולד בצפון הישן של ת"א, היכן שהיה ממוקם גן החיות והלאה לרחוב שלמה המלך שם התגורר ומשם נפרשה ילדותו ובגרותו לרחובות דיזינגוף,בן-יהודה,בואכה שכונת מחלול וחוף הים ובריכת גורדון. הלאה למרכז העיר או העירה כמו שאמו נהגה לאמר לו"הולכים העירה",ל-רחוב אלנבי,צומת רחוב קינג -גורג,שוק הכרמל ושוק בצלאל שם היה הפלפל הכי טעים בעולם שנעשו בדוכני התימנים.
אז זהו -זאת הייתה מסגרת עולמו של עלי מוהר לרחובות ת"א ואהבתו הגדולה אליה. כאמור הוא נולד בגר,וחי בצפון הישן ואני נולדתי ובגרתי בדרום ת"א,אבל נקודות המפגש והרחובות האלה מוכרים לי ולו מימי ילדותינו,בגרותנו ועד שנהיינו לאנשים. זהו קו האהבה הגדולה ללא תנאי המחבר ביני לבין עלי מוהר.

מוהר החל לכתוב ב"דבר" בשנות ה-70, וכשנפתח מקומון "העיר", החל לפרסם שם שני טורים בשבוע, אחד במדור הספורט ("בשער") והשני בגוף העיתון ("מהנעשה בעירנו").ב"העיר" החל לכתוב את טוריו השבועיים למן גיליונו הראשון באוקטובר 1980, טוריו הופיעו הרציפות מדי סוף שבוע עד לפני למותו נוב 2006 והוא בן 58.

טורים אלו נכתבו מדי שבוע בעיתון המקומי של הארץ עיתון "העיר".העיתון שהיה מקומון תל אביבי של רשת שוקן,"הארץ" ונחשב בזמנו במשך השנים, מאז הקמתו, לעיתון פרובוקטיבי. חלק מתדמיתו השונה באה לידי ביטוי בטורים האישיים הקיצוניים, בכתבות החושפניות, ואף בפרסומת למכוני ליווי. הוא היה היחיד שפרסם כתבות הנוגעות בהומוסקסואליות, בברנז'ה התל אביבית ובשאר נושאים חדשניים לתקופה.

כמובן שלא הכרתי את מוהר אישית אבל מהרגע שקראתי את ספרו הראשון זאת הייתה פגישה ללא סוף ואהבה מהמילה והמשפט הראשון. התוודעתי לראשונה אל כתיבתו בספרו הראשון שיצא בשם "מהנעשה בעירנו"הוצאת עם עובד,1994, אני עוד זוכרת אותו- ספר קטן ממדים בעטיפה חומה מחוספסת ועליו איור של עמוס בידרמן. חיפשתי את הספר הזה בספרייתי,אולם כנראה שהוא נדד לספריה של בתי הבכורה.

במה היה קסם בכתיבת טוריו? בכך שהתמקד וכתב בעיקר כביכול בזוטות שארעו בעיר ת"א והוא בתוכם. בהקדמה לספר "מהנעשה בעירנו" מ-1994 כתב מוהר: "בטור הזה נעשה בדרך כלל מאמץ עיקש לדבוק באותן זוטות שבמקומות אחרים (ופעם גם אצלנו) הן מרכיבות את מה שמכונה בהיסח הדעת בכינוי החיים: עצים שונים, בעלי כלבים (וכלביהם), בת צחוק של מישהו, פינת רחוב בשמש, הילוכה המצודד של גברת תלפיות, ריח קציצות מיטגנות הממלא את חדר המדרגות, שכנה ממול... מי שמתעקש לדון דווקא באלה, חש תחושת אשמה גדולה והולכת: על זה לכתוב? צעיפים, צמרות, חלקותה המשוערת של איזו זרוע, ריח קלמנטינות, התחלה של חורף? העוד ישנם כל אלה? העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש בשלומם?",טוריו התאפיינו גם נושאים על נערות העיר ועל האופניים ועל הים, על גן העיר שהוקם על חורבות גן החיות ועל בתי הקפה הישנים, על שיר שהולך לעיבוד ועל גבינות צרפתיות, על שרלוק הולמס וד"ר ווטסון וגם על האירוויזיון וחגיגות העצמאות הוולגריות והפוני של נינט טייב והישבן של ג'ניפר לופז,טורים על הזדקנות ועל התכופפות הלשון העברית, על ז'ורז' ברסאנס ועל אנשי הסתיו, ואודות אהבתו את הפועל תל אביב ואת מנצ'סטר יונייטד.

ועל פערי הדורות, ומצאתי קטע שמאפיין בלשון ובדיבור כפי שהוא כתב:"אכן, שוב מתערער הסדר הפטריאכלי",שוב נרמס כבוד ומתערערת ההיררכיה המשפחתית בגלל עילגות מצערת של דור ההורים. הילדים שולטים בטכנולוגיה, במחשב ובדי.וי.די ומצילים את ההורים העומדים חסרי אונים מול העולם המודרני המרושת במכשירים.לעומת זאת, יתרונם של ההורים בא לידי ביטוי כשצאצא טכנולוגי ניגש למבחן הפסיכומטרי ונדרש, בין היתר, להפגין אוצר מילים בעברית ("איצטומכה", "אסקופה", "משכוכית") שההורים יודעים, והוא לא."

בנוסף הוא כתב גם רשימות פוליטיות,ביבי עדיין "חוגג" אצלו עוד מהקדנציה הראשונה, הוא היה איש מחנה העבודה ובן גוריוניסט,הוא עסק בסוגיות חברתיות תרבותיות, גם בנושא החלוקה העדתית, מה שהיום עלי מוהר היה מתויג מיידית כגבר פריבילגי, לבן אשכנזי חילוני תל אביבי שמאלן והגמוני,רחמנא לצלן. אבל מי שיקרא את הרשימה שבה כתב כיצד בעתיד נכדיו ייקראו לחפש שורשים אבודים בפולין, או רשימה מבריקה ומצחיקה על חוגגי המימונה שמסבירים איך הם חגגו אותה פעם, לפני שהפולנים עיצבו את המימונה כרוחם, יבין שהוא עסק בנושאים חברתיים רבים. מוהר לא היה בעד כור היתוך,אלא בעד הישראליות ,הוא רצה שאנשים שמרגישים את התרבות המזרחית שלהם, ירגישו גם את הישראליות שלהם.


אריאנה מלמד כינתה אותו "מכשף מלים עניו ואמן גדול של נוסטלגיה מחוייכת, מן החומרים הפשוטים ביותר של חיי-עיר ברא דמות של מספר שאוהב אותה עד מאוד – מאז אלתרמן לא היה איש שכה אהב את תל אביב".

ואם עדיין השם עלי מוהר לא מוכר לכם אז הוא הפזמונאי של השירים הארצישראליים הכי יפים:"שיעור מולדת","יורם","תן לי יד","העיקר זה הרומנטיקה","16 מלאו לנער","נגיעה אחת רכה","אמרו לו","שכשנבוא","אם יוולד לי ילד","השדים האדומים"{הכוונה לקבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב},"שיר השיירה", "שיר נבואי קוסמי עליז", "שכשנבוא".ואלו רק חלק מהשירים הידועים שלו .

אבל בביקורת הזאת אני מתייחסת לספרו הזה שיצא לא מכבר שטוריו נכתבו בין השנים 1985-2006.וזהו אותו כישוף של מילים,משפטים,נושאים בדיוק כמו הספר הראשון. העיתונאי דורון רוזנבלום כותב בהקדמה לספר הזה הנוכחי כי כתיבתו של מוהר הייתה "נוסטלגית למפרע,לאחור,קדימה ולצדדים. עולמו היה מלא כיסופים וערגונות לשנות החמישים ,לספרי ילדות,לבית הספר,לתנועת העבודה למרפסת ביום קיץ,לתל -אביב הקודמת,אלתרמנית".

אני יכולה להמשיך ולהפליג פה בכתיבת הביקורת עוד ועוד ,אבל היא מספיק ארוכה עד עכשיו גם ככה. אז החלטתי שאני מעתיקה לפה טור אחד משלו ושני שירים כי היה לי קשה לבחור ואולי,אולי תחושו מהקסם והמכשף המלים של האיש יפה המראה הזה ויפה הנפש שהיה.

הטור-"הקיץ כפי שסיפרתי לנכדתי-או כפי שאספר לה כשתשאל אותי":

"כל זה בהנחה שאכן תשאל אותי, ואין לי אלא להניח כי שאול תשאל. הדעת מסרבת להאמין שנכדות שואלות תמיד את סביהן שאלות כבדות ראש כמו מהי גזענות או מהי אפליה; למעשה, אם כבר מדברים על אפליה, זוהי אפליה איומה של סבאים, לתקוע להם תמיד שאלות מעאפניות ממין זה.

נכון שנכדות אינן מתעניינות בדרך כלל בזיכרונות רחוקים של סביהן, אך זו שלי תתעניין, ובדברים הנכונים. היא לא תשאל, למשל, אם הייתי שם כשפואד נשא את נאומו הגדול בפתיחת ועידת מפלגת העבודה; זה, אני בטוח, לא יעניין אותה כלל. אבל העובדה שסבא עצמו היה פעם ילד, ועוד על מדרכות שחונות אלה עצמן, לא תוכל שלא לגרות מדי פעם את דמיונה הער.

- גם לכם היה חופש גדול סבא?

-מה זה גדול — עצום! משתרע! רחב כים! כזה שאי אפשר בכלל לראות את סופו, כלומר את הגדה הנגדית שלו! אין לשער איך משתנה תפיסת הזמן...

והיית הולך לקייטנה?

ודאי! בכל בוקר! ואת יודעת לאיזו ברֵכה היינו הולכים בקייטנה כל בוקר? — לברֵכת גורדון! כן, זו שגם את מכירה, ושאת קוראת לה "הברֵכה של סבא"! מובן שאז היא הייתה אחרת לגמרי... גלי ים אדירים התנפצו אל כתליה, ועוד נשמע בה הכיעור הראשוני, המזוקק, הנפלא, התל־אביבי, שאותו הצליחו לנסוך עליה בוניה. עוד היה בה...

-ומי היה מסיע אותך לקייטנה?

-מה פתאום "מסיע"? איש לא הסיע! הלכתי ברגל, כל בוקר, על פני כל שדרות קרן קיימת, שכיום הן נקראות שדרות בן־גוריון, ואילו אז עוד גר בהן...

באמת? ולמה לא הסיעו אותך?

אל"ף, בכלל לא היה לנו אוטו, ובי"ת, למה שיסיעו? ילד לא יכול לזוז קצת, ללכת קצת ברגל?.

-אז אם ככה, מי הסיע אותך לחוגים?

- איזה חוגים?! לא הייתי בחיים בשום חוג, וחוץ מזה, אני לא יכול אפילו לתאר לעצמי לא את אבא ולא את אימא שלי מתרוצצים אתי בשעות אחר הצהריים בין כל מיני חוגים כאילו היו מין נהגים שלי. לא פעם אני מתפלא על כמות הזמן והאנרגיה שמוכנים הורי ימינו להשקיע בעיסוקים האלה. אני מוכרח לומר, עם כל הכבוד והיקר לילד, שאני, למשל, לא הייתי מוכן בשום פנים...

-אז סבא, לא הייתה לך שום העשרה!

-אני תכף אראה לך מה זה העשרה! "העשרה"... קראתי ספרים אחרי הצהריים!...

אוף, איזה רתחן אתה, סבא!

כן, כזה אני! רתחן ורגזן! "העשרה" היא אומרת לי...

וטלוויזיה?

מה טלוויזיה?

אני, בחופש, נורא אוהבת לשבת במיזוג ולראות טל...

טוב, כאן את צריכה לזכור שסבא הוא בכל זאת מימי קדם: לא הייתה לנו טלוויזיה — וגם מיזוג לא היה!

-אוי, סבא... בטח היה לכם נורא חם!

-לא, תתפלאי... דווקא היה נעים...

בחייך, סבא! הרי אתה קוטר אטומי כשזה מגיע לחום! איך שמתחיל יולי אתה תכף אומר שזהו, זו קפיצת מדרגה, יש שינוי קיצוני, מהראשון ביולי...

האחד ביולי...

בסדר, מהאחד ביולי מזיעים, וזוועה, ואיום, וככה זה יהיה עד סוף אוגוסט לפחות, אז אתה רוצה לספר לי ש...

כן. כן. לא היה מיזוג, אבל... הקיץ בשנים ההן היה גם פחות חם, את יודעת... או שבכל זאת, הייתי ילד... אבל אימא היתה מתיזה קצת מים על הרצפה כדי לקרר את החדר,

-ואחר כך?

-אחר כך, כשהשמש נטתה כבר מערבה, היינו קמים מהמנוחה ולפעמים הולכים להצגה יומית בקולנוע, או לים...

לים?! למרות המדוזות?

הה, מסכנונת שלי... בימים ההם גם המדוזות היו אנושיות יותר... לא גדולות לבנות ומגעילות ונחילים־נחילים כמו היום. הן היו מעטות, ותכולות מאוד, יפהפיות, מרחפות בחן רב על פני הים. נכון שגם מהן צריך היה להיזהר, אבל אפשר היה להיכנס למים.

-ובערב, סבא?

בערב? בערב, אם לא היינו אוכלים תירס חם בים — הוא הובא לשם על גבו של עַיִר קטן, ואני זוכר את זה כי אז למדתי מאימא את המלה הזאת, עיר — בערב היינו אוכלים בבית, לרוב על המרפסת. פרפרי לילה היו חגים סביב לוח הזכוכית המרובע שהסתיר מנורה קבועה בתקרה, ואימא היתה עושה סלט וחביתה עם לחם קימל של מאפיית בן־טובים, שכמוהו, תסלחי לי, כבר אי אפשר למצוא היום, עם כל הכבוד לתושיה ולארז ביחד...

-כמובן, כל זה היה כשהייתי ילד קטן. אחר כך כבר יצאתי בכל חופש עם התנועה למחנות עבודה, וכמעט שלא הייתי בבית בקיץ. הרי היינו יוצאים ב–15 ביולי וחוזרים ב–15 באוגוסט! את מבינה מה זה? וכל זה בלי ביקורי הורים, בלי יציאות הביתה, ואם זיכרוני אינו מטעני, גם בלי טלפונים כמעט! רק מכתבים כתבנו, הרבה, וכמובן גם קיבלנו חבילות מן הבית... הרי אז, בקיבוצים, גם חפיסת שוקולד אי אפשר היה לקבל!

אבל עבדנו בכרם של גינוסר, במטעי התפוחים של משגב עם... תארי לעצמך, בגינוסר התחיל יום העבודה בחמש בבוקר, ובעשר כבר שחינו כולנו בכנרת!

והרשו לך בלי בעיות?

מה זאת אומרת "הרשו"? למה שלא ירשו?

היו הרבה מאבטחים במחנה?

הוי, חמודה שלי, ילדה מתוקה שלי... אני כל הזמן שוכח... לא, יקירתי, לא היו מאבטחים, וגם איש לא הציץ ברוב תבונה לתיקים של נשים זקנות בפתחי קניונים... כל זה לא היה אז, את מבינה? פשוט לא היה.

כן,כבר קשה להסביר את זה: הארץ הייתה יותר קטנה, הצבא הרבה הרבה יותר קטן, סכנות ופחדים ארבו מעבר לגבול, אבל למרות זאת הסתובבנו כאילו כלום! בסנדלים. בלי הורים. בלי רשות מההורים. בלי הסעות לכל מקום. בלי מאבטחים. בלי אבטחות. בלי חרדות לא פוסקות. בלי דאגות.

.... אני הייתי ממען את המכתב הזה, אילו הייתי כותב אותו,באופן כללי, לכולנו. שנסביר לעצמנו איך זה קרה: איך זה קרה שמרוב ביטחון נהיינו כל כך לא בטוחים... ומרוב עוצמה נהיינו כל כך חלשים... ומרוב שטחים איבדנו את המגרש ליד הבית, את בית הקפה, את מחנה הקיץ של התנועה, את הטיול השנתי לירושלים...

תגיד, סבא, נכנס לך משהו לעין?

לא, לא, אני סתם בוכה קצת."

4 ביולי 2002



והשיר הראשון:"אם יוולד לי ילד"-

"אם יוולד לי ילד
ורוד עם קורט תכלת
זה יהיה מפנה חשוב
ולדעתי גם רב תועלת.
הו ילד, הו ילד
אתה תפתח בי דלת
לחדרים שנסגרו מזמן
וזה נעים לי,
וזה מתאים לי,
איזה ילד – לא גדול מדי.
אם יוולד לי ילד
אביגדור, או קוהלת,
אני אסביר לו ת'הבדל
בין סתם יונה ובין צוצלת.
הו ילד, הו ילד,
אני חושב עליך
וכבר עולה בי אמהות גברית
וזה נעים לי,
וזה מתאים לי,
איזה ילד – לא גדול מדי.
והוא צוחק לי,
הוא שורק לי,
ובוכה לי
ואני כבר יודע
שכשאהיה בן מאה
הוא כבר לא יהיה
כל כך קטן
אם נרצה נלך גם לסרט
ואם לא – אז לא,
ואני ארצה לספר
איך הייתי בגילו.
וגם בכדורגל
תהיה לו יד ורגל
הוא עוד יגיע לנבחרת
או שלפחות לסגל
קדימה! להבא
אתה תלמד מאבא
איך לעצור כדור מן האויר!
אני קורא לו –
הוא לא עונה לי
איזה ילד,
ילד קצת חצוף.
וזה נעים לי,
זה מתאים לי –
הוא שורק לי
לא קטן מדי,
לא גדול מדי,
ילד די נחמד."



והשיר השני:"כל עוד"-


"ילד הולך ברחוב
בבוקר בהיר של תשרי
אל בית הספר שוב יוצאים הילדים
גבר הולך אחריו
משגיח, רואה – לא – נראה
ורק אחר כך הוא עומד שם ורואה
איך עוד שנה פה נפתחת
כמו כל שנה, בסתיו,
איך בן הולך לו לבד
ואב בעקבותיו
גבר רואה בחשאי
איך בנו נכנס לכיתה
גבר עומד כמו ילד שנשאר בחוץ
וכבר שרים שם בפנים
שיר של שנה חדשה
הו איך הכל מתחיל פה שוב מהתחלה –
שוב הם שרים על הגשם
שוב הם שרים על סתיו
ועל הלוח עולות שוב אותיות הכתב
(א.ב.ג.ד.ה.ו.ז.ח.ט.י.כ.ל.מ.נ.ס.ע.פ.צ.ק.ר.ש.ת.)
גבר באמצע הבוקר
גבר בלב חייו
על יד גדר של בית ספר לבדו ניצב
והוא זוכר שאביו
פעם הלך אחריו
הוא מנסה לשמוע את קול צעדיו
אך הילדים עוד שרים
שיר על יורה וחצב,
וגם שפתיו של גבר לוחשות עכשיו:
גם אם אלך בגיא צלמוות
הן לא אירא,
גם אם אפול פתאום
יאמר לבי שירה
כל עוד עולה הבוקר
כל עוד נכתב הלוח
כל עוד הולך לו בן
ואב בעקבותיו
כל עוד שרים הילדים
על שנה חדשה
כל עוד מתחיל פה שוב מהתחלה
כל עוד הים מתעורר
כל עוד הרוח עולה
כל עוד על שחור הלוח
תתנוסס מילה".


איש יפה מראה ויפה נפש ישראלי בכל רמ"ח אבריו שהשכיל להעניק לנו גם לעשור אחרי מותו את הטורים הנפלאים כאילו שנכתבו היום למעננו , והוא היה ועדיין בשבילי עד אין קץ -


"באת אל תוך חיי
כמו לא אוכל לומר כמו מה
באת אל תוך חיי
כמו שמש חמה

באת אל תוך חיי,
היית לי אור ונחמה,
באת אל תוך חיי
כמו שמש חמה."


ארוכה ארוכה הביקורת אבל שווה כל מילה ומשפט בשל עלי מוהר.

» ביקורות נוספות של חמדת
» ביקורות נוספות על עוד מהנעשה בעירנו